על המצב שלנו – 18 באוקטובר 2015

revolution_televisedהחלטתי לכתוב קצת על המצב… אף פעם לפני כן לא כתבתי עליו כי פחדתי לשתף את מה שאני מרגיש. כי במצב הנוכחי אנשים קוראים את מה שאנשים אחרים אומרים והם מגיבים באלימות וזה מפחיד כשאלימים כלפיך. כולה שיתפת במה שאתה מרגיש. איך זה יכול להיות שזה מעורר אצל האדם האחר כזאת אגרסיביות? אם לא מתאים אפשר פשוט להמשיך הלאה לא? ואם זה מעורר התנגדות, אז סבבה, אז יש התנגדות, בואו נדבר.

רציתי להתחיל ולהגיד שאני לא מאמין בסופו של יום ב"מצב" וב"פוליטיקה". וזה לא שאני אסקפיסט… להפך. אני פשוט מאמין שהגורו היחידי שיכול להיות לאדם הוא עצמו. ואז אין טעם לדבר על המצב.
כי היחיד שיכול לספר לי מה המצב שלי זה אני.
אם אני מסתכל בדיעבד על החיים שלי, מתי סבלתי ומתי נהניתי זה קשור להקשבה פנימית. הקשיים שחוויתי בחיים זה מסיבה אחת פשוטה. לא הרשיתי לעצמי להיות הגורו שלי.

והרבה יגידו, אתה יכול להיות הגורו של עצמך? אני יכול להיות הגורו של עצמי? מי אתה? מי אני? אדם פשוט. חתיכת נרקיסיסט.
אבל זה לא ככה. אני לא אדם פשוט ואתם לא פשוטים. תקשיבו לעצמכם, כמה מורכבות בנפש ואנחנו יודעים על עצמנו שיש בתוכנו משהו נכון בפנים.
בתוך כל המורכבות הזאת חייבת להסתתר אמת גדולה ואם זה ככה אז בוא נגיד בקול רם שהיא קיימת בתוכנו וניתן לה לצאת. אז כן, אני אדם שיש בו אמת גדולה ולכן אני בהחלט יכול להיות ולמעשה אין לי ברירה אלא להיות הגורו של עצמי. אני חייב את זה לעצמי.

יש לעליסה בארץ הפלאות משפט כזה שהיא אומרת כשהיא נכנסת למנהרה, משהו כזה: "לעתים קרובות אני נותנת לעצמי עצות טובות ולעתים רחוקות אני מקשיב לזה." אז היא נופלת במאורת הארנב. היא נופלת למעלה. זה משפט שהדהד בי עמוק.

ככל שאני ממשיך להתנסות בחוויות שהעולם הזה מעניק אני רואה איך תוך הקשבה פנימית לאינטואיציה שלי ולרגשות שלי אני מצליח להשכין בתוכי שלום פנימי. כל יום קצת יותר. זה עובד.
אז תשאלו איך זה קשור למצב…

דמיינו לעצמכם עולם שלם שבו אנשים קשובים לרחשי ליבם. זה  נשמע נפלא נכון? וזה נשמע כמו חלום שלעולם לא יתגשם לא? כי איך אדם יכול להפריד את המחשבות שלו ממה שלמד מהמשפחה? מינקות? או שבגן אומרים לו כבר מה מותר ומה אסור, ובבית-ספר, ומאיך שאמורים לעשות ולהתנהג…

נאמר כשאומרים… די, זה מספיק. אל תאכל יותר מזה, זה לא בריא… ומתכוונים… שלא תהיה שמן.
נאמר בתור ילד, אתה רואה את הפסטיגל בטלביזיה ורוצה להיראות כמו הגיבורים שם שכולם נראים כמו בובות וחלקם אפילו בלי חולצה שיראו את הקוביות שלהם בבטן. גיבורים לילדים…
אתה מחליף את קוביות המשחק בקוביות בבטן. מלא עבודה בשביל קוביות בבטן שלא בטוח שהייתי בוחר בהן בתנאים אחרים.

ואתה לומד לשיר כמותם. והרי גם הם למדו לשיר כמו מה שהם ראו בטלויזיה. כבר אי אפשר להתחקות בתוך הנשמה אחר הקול הפנימי. איך הייתי שר אם לא הייתי רואה טלביזיה? אם לא הייתי מקשיב לשיר ברדיו? מה עולה בתוכי? ואיך אני מקבל את הגוף שלי מבלי המודלים הבלתי ניתנים להשגה האלה? האם אני בהכרח צריך ללכת למכון הכושר כדי להיות פופולרי? כדי שיקשיבו למילה שלי ואהיה מישהו משמעותי בעולם הזה?
ומה זה אומר משמעותי? שהבנים ירצו להיות מוצלחים כמוני? שיחשבו שאני מלך הכיתה? ואיך נמדדת ההצלחה הזאת.
ככל שאני יותר חתיך ויותר מתאהבים בי אני למעלה בפירמידה. וההצלחה שלי היא בהכרח על חשבון האחר. בי מתאהבים יותר ובו פחות אז אני יותר טוב. תמונת מצב.
לא בטוח שבתהליך הזה מרגיש בסוף טוב רציף כזה, יציב.

אז אותו דבר עם החדשות בטלויזיה. אנחנו רואים טלויזיה מגיל אפס והיא מאכילה אותנו מסרים. מאז שאנחנו קטנים… ממה לצחוק, את מי לאהוב. איך להראות וגם… את מי לשנוא. מי יותר טוב מאתנו ומי פחות. כל יום חוזרים בחדשות על מי האויב. האויב בונה פצצת אטום, האויב חדר מבעד לגדר. האויב הרג לנו ככה וככה חיילים.

ואנחנו חיילים. כי לפי הטלויזיה צריך להתגייס במדינה לעזרה נגד האוייב. כך היה לפי הטלביזיה מאז ומעולם. אני עשיתי צבא, הייתי בלבנון בבינתג'בל וכרכום ומתי מפחד כל פעם כשעלינו למעלה למוצב שלא נעלה על מטען. אני אף פעם לא הרגשתי שאני תורם ככה למדינה שלי. הרגשתי שאני מסכן את עצמי. ועובדה גם שזה לא עזר כי עדיין בלגן פה.

הרבה אנשים מכורים לחדשות. אני לא יכול להקשיב לחדשות. אני יודע בכל נימי הגוף שלי שזה רעל לתודעה שלי. רעל לנשמה שלי. לא רוצה שיספרו לי מי האויב. לא רוצה שיגידו לי איך אני צריך להיראות. לא רוצה שיגידו לי איך אני אמור להתנהג. מבחינתי, התקשורת, הטלביזיה זה האויב.
ולמה? כי לשבת מול הקופסא ולקבל את המסרים האלה למוח אחרי יום עבודה או אחרי שבוע מתיש כשאתה עייף לא מאפשר לך לסנן את המסרים שאתה ומה גם שאתה מקבל אותם מגיל כל-כך צעיר שזה לא מאפשר לך לשמוע את המחשבות שלך. להגיד, מה ששמעתי עכשיו לא עושה לי טוב בלב אז אני פשוט מוציא אותו ממני. כי המסרים האלה מגיעים ישר לחלק האחורי בראש שמגיב מבלי לשים לב מה נכנס ומה יוצא.

ואני מאמין שבבסיסינו אנחנו טובים. למעשה אני יודע את זה. אני מאמין שבעולם יש שפע בלתי נדלה של אהבה. ואני שומע אתכם חושבים עכשיו… הוא כזה אופטימיסט, או הוא חי בסרט של רוחניות.
אבל זאת האמת לאמיתה. ואם אתם תשבו קצת בשקט, תעשו מדיטציה או פשוט תסגרו את מקלט הטלביזיה אתם תרגישו את זה בסוף בעצמכם.
בהתחלה, אתם תיבהלו כי אתם תתחילו לשמוע את המחשבות של עצמכם. וזה מפחיד. כי פתאום מזהים כמה מחשבות יש בנו ושאי אפשר להבדיל מה שלנו, מה של ההורים, מה של החברים ומה של התקשורת.
אבל עם הזמן ועם הדרכה נכונה אפשר להתחיל למיין. ואז זה עושה סדר בנפש או מלמד איך להתלמד עם הדילמות.

ובסופו של דבר אנחנו יודעים שרק מה שאנחנו מרגישים, על זה אפשר לסמוך נכון? אם אנחנו מתבוננים במישהו וחווים כלפיו אהבה אז זאת האמת היחידית שאפשר לסמוך עליה לא? אז למה אנחנו חוששים להקשיב לעצמנו, לסמוך על עצמנו על מה שאנחנו מרגישים ונותנים את ההוויה שלנו לטלויזיה? שיחליטו בשבילנו? בשעה שכשאנחנו חווים אהבה מתוכנו זה מרגיש כל כך נכון ואמיתי? אולי כי בלבלו אותנו מאז שאנחנו מכירים את עצמנו? אבל אפשר לחזור, יש מנגנון של כנות בגוף.

אפילו שאתם צינים אתם יודעים בלב שלכם פנימה שכשאתם רואים את אמא שלכם משהו תמיד בלב מתרכך וזה אהבה נכון? כשאתם חוזרים הביתה מהעבודה אתם שמחים ללטף את הכלב או החתול שמקבל אתכם ללא תנאים ובשמחה.
ואם יש לכם ילדים אתם בטוח חווים אהבה שאני כביכול לא חוויתי כי סיפרו לכם מגיל מוקדם שמי שאין לו ילדים לא יכול לחוות את האהבה במלואה.
אבל אני יודע שאני חווה אהבה בכל רגע נתון בחיים שלי ושאין באמת הבדל בין אהבה לאהבה. יש רק אהבה. וכשאני מקשיב לעצמי ומרכך את השכבות אני מזהה שהלב שלי רחב ויש בו מקום להכיל ולאהוב את כולכם והכי הרבה, יש לי מקום להכיל אותי. ומהמקום הזה אני ארצה בעתיד אולי להביא ילדים.

יש לי מקום לאהוב אותי. וזה לא קורה מלצפות בטלויזיה כי כשמלמדים אותי לשנוא את האויב אז מלמדים אותי לשנוא. כשאני שונא אני לא אוהב. זה מעודד אותי לשנוא גם דברים בעצמי, בתוכי.
פתאום אני מסתכל במראה ואני שמן בבטן. פתאום העיניים שלי נראות לי עייפות.
בשעה שהעיניים העייפות שלי במראה יכולות לספר לי שאני עייף וצריך לישון קצת יותר, להרשות לעצמי לנוח. הבטן החמודה שלי רכה ואני יכול להנות לגעת בה וגם אחרים אוהבים מאוד לגעת בה לפעמים אם הם מרשים לעצמם להנות מבטן רכה.

כשאומרים לי, אי אפשר לסמוך עליהם, אני בהכרח מתחיל להבין שאי אפשר גם לסמוך על עצמי.
כי במה שונים הערבים מאתנו? הרי הם בני-אדם, את זה כולנו יודעים. אם אתם אומרים עכשיו, לא.
הם מפלצות ואנחנו בני-אדם… אז אני אומר לעצמי… זאת מחשבה שאני משאיר בחוץ. אני לא מכניס אותה לראש שלי, כי היא מחשבה שקיבלתי ממדיה, ממקור אחר.
אני אצא ואבדוק ואדבר איתם ואראה במו עיניי ולבי יספר לי אם הם האויבים שלי ואת מי אני אוהב.

וכשאני נזכר בערבים מסביבי כי תנו לי להגיד לכם שלא יצא לי להכיר כל-כך הרבה ערבים. תמיד נשמר מרחק גדול. הם בכפר, אני בעיר. הם לא לומדים בבליך. אבל הם למדו איתי באקדמיה למוסיקה בירושלים. אז מי הם?

היה לנו גנן בבניין שקראו לו מוחמד והוא טיפל בבית שלנו במשך שנים בצורה יוצאת דופן. קודם כל תמיד כשהסתכלתי עליו חשבתי שהוא בחור נאה והייתה לו תמיד הליכה מלאה בבטחון וקלה ונעימה. הוא תמיד ברך אותי לשלום כשחזרתי מבית-ספר ואני זוכר את זה כל-כך לטובה כי הוא היה הפנים מסבירי הפנים שתמיד קיבלו אותי בכניסה לבניין שלי. זה לא האויב שלי. אחרת איך אתם מסבירים שהבניין שלנו היה תמיד כל כך ירוק ופורח?

ואיך זה שתמיד רציתי ללכת לאכול חומוס באבו-חסן? איך זה שתמיד היה שם מפוצץ? כי ערבים טובים רק בלהכין חומוס? אבל שם היתה אווירה כזאת לא רשמית, מקרבת. זה אחד המקומות היחידים שצריך ממש לחכות בתור כדי לאכול חומוס טעים, שנעשה באהבה גדולה. ובכלל, זה אחד המקומות היחידים שאתה יכול לשבת בו בשולחן ליד אנשים שאתה לא מכיר ומאוד טבעי לפתוח שם בשיחה. להתחיל ב… ואללה החומוס טעים אה? וזה זורם משם. וגם הקפה היה על חשבונם. אז אני לא מרגיש שאבו-חסן הוא האויב שלי.

ויש לי חבר שאת שמו לא אגיד כאן כי אולי הוא מעדיף שלא. הוא גר עכשיו בחו"ל ועושה מוסיקה. כשאני חושב עליו אני מחייך כי אני נזכר בנגינה שלו ואיך היא משמחת אותי ועושה לי תחושה של בית. בית? כן, בית. כמו שסבתא שלי אוהבת להקשיב לאום כול ת'ום. זה מזכיר לי את הילדות. ובתכלס הייתי ממש שמח אם הוא היה פה לדבר איתי כי היו לנו כמה שיחות יפות בחיים.

אני זוכר שהוא סיפר לי על הקשיים עם המשפחה שלו ועל הרצונות שלו. אני רואה איך לחיות פה הפריע לו לחיות בשקט. איך ברגישות האינסופית שלו הוא מזהה שרואים בו אויב והוא לא רוצה להיות אויב.
ואיך הוא נסע גם כי הוא פשוט הקשיב לעצמו וגילה שהוא רוצה להתמסר למוסיקה בחייו בלי קשר לזה שהוא ערבי, כי הוא פשוט מוסיקאי.
והרי הסיבה היחידה לעשות מוסיקה היא להיות בשירות למען האנשים שאתה אוהב. לרכך אותם כדי שיתנתקו מהמחשבות שלימדו אותם ויגיעו לבטן הרכה שלהם, ויגלו שיש בהם הרבה אהבה.
זה מה שמוסיקה יכולה לעשות. זאת המשימה שלו וזאת המשימה שלי ואנחנו לא אויבים. אנחנו אוהבים, אנחנו שותפים אמיתיים לדרך.

אז אם אני מסתכל על שלושה ערבים שהכרתי, לא ראיתי בהם אויבים. אבל תגידו… אוקי, אבל אנחנו מדברים על הערבים שאתה לא מכיר. כי אם הם היו מסתובבים פה הם היו טובחים בנו.
ואני שואל אם אנחנו יודעים את זה בודאות?. אני יודע שעכשיו הם לא מסתובבים בינינו והם כן טובחים בינינו אז משהו בתיאוריה הזאת לא מסתדר. זה לא אם… זאת בודאות קורה.
במציאות הקיימת הם נפרדים מאתנו, אנחנו לא רואים אותם ולא מדברים איתם והם לא רואים אותנו ומדברים איתנו. הטלויזיה מספרת לנו שהם האויב ואנחנו לא מתקרבים לגלות אם זה נכון. אנחנו מאמינים לטלויזיה.

ואז כשאנחנו שומעים על ילד בן 13 שדקר ואני רואה תמונה שלו בפייסבוק בבית חולים אני מזדעדע.
אני מזדעדע כי הילד הזה הוא לא האויב שלי, הוא ילד. ילד זה לא אויב.
אני זוכר את עצמי בגיל 13. לא היתה לי שום דרך לזקק את המחשבות שלי ממה שלימדו אותי, מאיך שחנכו אותי. ואני יכול לדמיין שאם הילד הזה יצא לדקור, יש פה בעיה. אני מסתכל על הפנים של הילד ואני רואה מצוקה. אני יכול להגיד, ברגע שהוא דקר נגמר הסיפור.
הוא כבר מפלצת, מחבל, צריך להרוג אותו. אבל אני לא רואה שזה יפתור את הסיפור. אני חושב שזה שהוא בחיים זאת הזדמנות טובה להבין איך זה נגרם לו. מי אמר לו שלהרוג אותו יעשה לו טוב על הלב. ומה קרה לו בלב לפני כן שגרם לו לעשות צעד כזה כדי לשנות את מהלך חייו. אם האויב הוא ילד בן 13 אז יש עם מי לעבוד. אפשר לשנות את המחשבות של ילד בן 13. ואם אבין איך הוא חי, כי הוא בטח יספר בכנות של ילד אז אולי אבין איך אפשר לשנות את פני הדברים.

וזה יהיה לי קשה לשמוע על החיים שלו, אני יודע את זה. כי בסופו של דבר הסיפור של החיים שלו יכול להיות גם סיפור חיי. מחשבות ששתלו בראשי ולא יכולתי לעמוד על טיבן כי אף פעם לא לימדו אותי לסנן את המחשבה ולבדוק אם היא משרתת אותי או לא. כי יש רק את הסיפור הזה בעיניי. של המחשבות והעבודה הפנימית.
ולי יש יותר כסף מלו, ולי יש יותר גב כלכלי מלו, ולי יש יותר חינוך והשכלה ממנו. כשאדבר איתו זה ידגיש לי את ההבדלים אבל לפחות נשב, נדבר. אני חושב שאני אגלה שזה לא האוייב, זה ילד בן 13 שהאויב אולי שלח?

כל פעם שאני אדבר עם מישהו אני חושב שהאויב יתרחק ממני… כי הנה עובדה שכשאני מסתכל בעיניים אני רואה אדם. אדם סובל, אדם כועס, אדם שעשה טעויות, אדם שרצח.
ותגידו לי, רצח זה סוף הדרך אי אפשר להבין רוצח. אני חושב שאי אפשר להצדיק רוצח אבל אפשר להבין אותו. בסרטים זה קורה לפעמים שאנחנו מזדהים עם רוצחים. מכירים את זה?

לפעמים כשאני כועס מאוד אני עושה דברים שלא הייתי עושה אם הייתי נמצא במקום טוב בחיים.
אני חושב שגם אתם. אני מרגיש שזה קורה בשעה שאין לי כלים להכיל את מה שאני מרגיש ואני נמצא במצוקה גדולה. כשאני מרגיש שלא רואים אותי. וכל אחד מאתנו בנסיבות חייו יכול להיות רוצח כשהוא ירגיש שנגמרו לו הכלים או שמספרים לו שזאת הדרך היחידה. זה קשה לשמוע ולקבל את זה אבל אתם יודעים שזה ככה. גם חייל יכול לירות באשה בהריון כשהוא לא בטוח אם היא מסתירה מתחת לבטן שלה רובה ובסוף יצא איכשהוא שהוא ירה באשה בהריון. אתם תגידו שאין מה להשוות אבל אני רואה שני בני-אדם שנפלו לסיטואציה בחיים שגדולה ממידותיהם. שני ילדים סך הכל.
והמדינה תגיד לו שזה בסדר, שהוא גיבור, שהוא עשה את הכי טוב שהוא היה יכול לעשות אבל הוא ידע שהוא ירה באשה בהריון.

אז בשורה התחתונה אני חושב שהמצב גרוע. איזה מצב? המצב שבו במקום לתהות לעומק על המניעים לדברים, על מה שהם מעוררים בתוכנו אנחנו מסתכלים בטלויזיה ומכבים את מנגנון ההתבוננות שלנו. אנחנו מסתכלים בטלויזיה כדי לברוח מעצמנו. כדי להתנתק, כדי לא להיות הוויה חיה ונושמת. הוויה אוהבת וסולחת. הוויה טעונה שמרגישה אלפי רגשות ולא יודעת להתמודד עם המצוקות של מה שהיא מרגישה כי לא לימדו אותנו איך להתמודד עם כל זה.

וככה יוצא שבערב שישי, הרבה פעמים במקום לסגור את הטלויזיה ולשבת משפחות שלמות ולדבר אחד עם השני. לשתף בכנות באיך עבר עלינו השבוע ויותר מזה, באיך אנחנו מרגישים אחד כלפי השני אנחנו מסתכלים בטלויזיה ושומעים על האויב. קצת שנאה ככה לשבוע כדי שאחר-כך ניסע על הכביש לעבודה וזה ירגיש לנו כמו מלחמה כי כולנו עצבניים. וכל אחד שנוסע בג'יפ מרגיש שזה מזכיר לו את איך שהוא נסע בשטח בטנק בתקופת הצבא או שהוא דואג שאם הוא יאחר לעבודה יפטרו אותו.

אני מאחל לנו שיקום מישהו בתקשורת שיראה את העוולות שמעוללים לנו ויכיר באחריות שלו כלפי העם שלו. מישהו שיתחיל להחליף מסרים. הייתי שמח שיגידו לנו, הערב חברים, האויב בביתו עם המשפחה שלו. הוא בעניינים שלו. אתם יכולים להסיר דאגה מלבכם. אפשר לכבות את הטלוויזיה, להכין לכם סלט ואורז עם קישואים ולעמעם את האורות הגדולים.
ובאינטימיות של האורות הרכים כשהריח של האוכל של הבית באף אפשר לשלוח יד למי שמשמאלנו ולשאול אותו…"מה שלומך?" כיף לראות אותך אחרי שבוע שלם שלא התראינו.
ולהקשיב.. לא לייעץ ולא לתכנן מראש מה נענה. לשחרר את התשובות הרגילות.

ואני מאמין שאם נתחיל מהמשפחה שלנו, אז נגלה שהמשפחה הזאת מתרחבת והאויב הגדול שלנו הוא האויב שנמצא בתוכנו והאוהב האמיתי שלנו… גם, פה ממש קרוב, בפנים.

ובגלל כל זה, אני חושב שדווקא לצפות בטלויזיה זה אסקפיזם. בריחה מעצמנו, מהמחשבות שלנו, ממה שמתחולל בינינו, מהדבר האמיתי שהוא אמיתי ושאנחנו יכולים לאחוז בו בלבנו. ממי שאנחנו אוהבים וגם מכמה שקשה לנו לפעמים. ואם כל זה שאמרתי שהמצב גרוע אני גם חושב שהמצב הוא טוב.
כי יש לנו יכולת לשנות את זה. כל מה שצריך זה לסגור את מקלט הטלביזיה ולהתחיל לדבר. בהתחלה אחד עם השני ואולי בסוף נתחיל גם לדבר עם עצמנו. וזה בעיניי להתמודד עם המציאות. עם מי ומה שנמצא.

אפשר פשוט לשבת עם עצמנו חמש דקות ולהקשיב מה עולה. איפה כואב בגוף. ולמה אני מתנגד, ומתי אני משתחרר.
המצב טוב כי כדי לשנות את פני הדברים לא צריך שום טכנולוגיה וכסף. יש לנו בגוף את מנגנון ההקשבה הפנימי ודמיינו לכם עולה שבו אנשים קשובים למנגנון הזה. אני רוצה לחיות בעולם כזה ואני בטוח שאז נדע להתמודד יותר טוב עם האויב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s