כשארטיס פגש את ארווין

הגיעה השעה להקליט. שלב הריפרודקשין הסתיים. כל השירים עובדו בצורה פשוטה וברורה. הטמפו נבחר וכך גם האווירה. עכשיו הזמן להקליט רית'ם סקשיין. כשהתקרבה השעה להקלטת בס תופים הייתי צריך לעשות חושבים. הרית'ם סקשיין הוא החלק המניע של האלבום והיה חשוב לי לבחור שני נגנים שאני סומך עליהם. אז את מי אקח?

באותו הזמן לא עבדתי כמעט עם נגנים פה בארץ. הרי בכלל התמקדתי ביצירת קטעים אינסטרומנטליים עם אופי קלאסי יותר בשנתיים האחרונות. קובי, מכיר אנשים רבים ולא היה קשה למצוא נגנים טובים (וכך גם יהיה בהמשך) אבל בשלב הזה ההתחלתי מאוד רציתי לנגן עם אנשים שאני מכיר. הבעיה הייתה שהמתופף שאני הכי אוהב בעולם, ארטיס אורובס שאיתו ניגנתי שנים מתקופת הקונסרבטוריון גר עכשיו בלטבייה עם המשפחה שלו. ארווין וויליאמס שהוא הבסיסט האהוב עליי גר בהולנד כמובן. היה נראה לא מציאותי להביא אותם לפה.

מימין לשמאל: ארווין ויליאמס, ארטיס אורובס ואני

אבל אז חשבנו רגע קובי ואני. כדי להקליט בס תופים דרושים שלושה ימי הקלטה רצופים וארוכים. מבחינת מחיר נצטרך לשלם לנגנים טובים פה בארץ לא מעט כסף. קובי העלה בחצי צחוק את האופציה שאתקשר לארטיס וארווין ואזמין להם כרטיס טיסה לארץ. הם יגיעו לכאן, יקליטו בחינם ויזכו לחופשת חלומותיהם ולבית מלון חינם (הבית שלי). בהתחלה זה היה נראה לי הזוי, אבל ככל שחשבתי על זה יותר…

מבחינת מחיר זה ייצא פחות או יותר אותו הדבר. קצת יותר יקר. אצטרך גם לממן את הטיולים והאוכל. אבל שעות אולפן זה שעות אולפן והכרטיס לא כל כך יקר בתקופת החורף (דובר על ינואר). בשלב הזה כבר בניתי רקורד של אחד שעושה החלטות לא כל כך הגיוניות (זוכרים את ההופעה?) והחלטתי שאני הולך על זה.

שלחתי מייל משותף לארטיס ולארווין. שנים לא דיברנו. סיפרתי להם שאני עובד על אלבום ראשון. שלחתי להם מספר מהשירים כדי שיקבלו רושם ונתתי להם את טווח התאריכים הרצוי לי. קיוויתי שהם יזכרו את דברי הפרידה שלנו. הבטחנו להיפגש לעבודה משותפת כשאעבוד על אלבום בארץ, מצד שני כל כך הרבה זמן עבר ולחיים יש דינמיקה משלהם. מה אם הם מאוד השתנו? מה אם כבר לא יהיה בינינו את אותו הקשר?

ארטיס מתכונן לשיר הבא...

מייל ראשון מארטיס הגיע כעבור שעה בערך, כשפתחתי אותו ראיתי שהוא נמצא בג'י-צ'ט.
איזה כיף לדבר איתו אחרי כל הזמן הזה! ארטיס היה נלהב להגיע. בזמן שלא דיברנו נולדה לו ילדה מקסימה והוא מבלה את זמנו בטורים באירופה עם כמה וכמה להקות. מלבד זאת הוא מפיק אלבומים רבים בלטביה ויועיל לו להגיע לכאן לארץ, להקליט ולטייל ולצאת מהשגרה. חוץ מזה, ארטיס הוא נוצרי הדוק ולבקר בארץ הקודש שעליו גם שמע רבות מעמיתיו הישראליים היה בהחלט בסדר העדיפויות שלו.

ארווין בפעולה

ארווין שלח הודעה כעבור יומיים. ארווין, חתיך הורס וכובש בחורות עבר לגור עם קייט אצלו בבית שבסמוך לתעלה היפהפייה של אוטרכט. לאחר הלימודים הוא שמר על עבודתו בניהול חברה של כוח אדם וניגן עם כמה להקות של היפהופ ופאנקי. הוא היה רוצה לנגן יותר והנסיעה לישראל היא בדיוק מה שיעשה לו טוב.

יש! תראו מה זה, כל פעם אני מופתע מחדש מהתוצאות של ההעזה. אמנם פעמים רבות ניסיתי לעשות דברים שנראו על פניהם לא הגיוניים אבל קיבלתי תוצאות חיוביות יותר פעמים מאשר חשבתי. ממליץ לכם בכל פה להעיז ולנסות להגשים את הרעיונות והחלומות שעולים לכם בראש.

הזמנתי לארטיס כרטיס מאייר בלטיק בסוף ינואר. ארווין קנה כרטיס לעצמו והעברתי לו את סכום הכרטיס לחשבון. הזמן התקרב, בינתיים שלחתי להם את כל גרסאות הריפרודקשין של השירים כדי שיכירו אותם ויחוו עליהם דעה. במקביל התחלתי לעבד את השירים. להלביש עליהם תבניות של גרוב וליינים של בס. קולות ב' כשצריך,תפקידים ראשוניים של כלי נשיפה ועבודת גיטרה בסיסית. יצרתי בעבורם צ'רטים ברורים כדי שמבנה השיר יהיה להם ברור. הם עבדו, כתבו, התכוננו כמו שנגנים בחו"ל לומדים לעשות וכשהגיעה השעה הלכתי לאסוף את ארטיס משדה התעופה.

בדרך קיבלתי טלפון מחו"ל, עניתי בחשש. לא מתאים עכשיו עיכובים אחרי שתיאמנו ימי אולפן מראש אבל ידעתי מה טבען של טיסות. זה היה ארווין שהיה צריך להגיע שעה מאוחר יותר. הטיסה שלו התעכבה והוא פספס את הקונקשיין. צפוי לו לילה במלון בוינה. התבאסתי, תכננתי לנו ערב ראשון בתל-אביב ואני מפחד כשמתפקשש משהו כבר בהתחלה אבל אמרתי לו שלא ידאג ושאאסוף אותו ביום המחרת אחה"צ.

הגעתי לשדה התעופה, חיכיתי באולם קבלת הפנים ואז ארטיס הגיע. עם עגלה גדולה ששם נחו המצילות ועוד ציוד, תיק קטן כי ארטיס רגיל לנסיעות ולא צריך הרבה, הקוקו שלו כמובן וכל המסה הזאת. ארטיס עדיין אוהב לשתות ולאכול. התחבקנו, ויצאנו לדרך.

כשפגשתי את ארטיס לראשונה בקונסרבטוריון באוטרכט הוא היה ביישן מאוד. ישב בפינת העישון של בית הספר וטופף באופן תמידי על השולחן עם מקלות התיפוף. נטו לחשוב שהוא תימהוני אבל כשהקשבתי לדרך שבה הוא מתופף על השולחן בדיוק מופתי ובמקצבים מקוריים ויוצאי דופן החלטתי שאשאל אותו אם הוא רוצה לנגן איתי. הוא היה פנוי אז. אמנם היינו בתקופת מבחני הסיום ואנשים ממש נלחמו על זמנם הפנוי של המתופפים אבל ארטיס רק הגיע למועדון והצליח להיעלם מהעין. אבל שמעתי שכשהוא מאלתר בשיעורי אלתור כולם שותקים מרוב שהוא טוב.

ארטיס היה אז בחור שקט ופילוסוף מושבע. הוא עד היום מאמין שיש בעולם איזו קנוניה חוצה יבשות ושהצונאמי למשל הוא תוצאה של ניסוי גרעיני סודי שנעשה ע"י בני-אדם.
כשבקשתי ממנו לנגן איתי הוא היה חשדן. לא באתי לו טוב עם האופי הישראלי הישיר שלי וההתלהבות הגדולה שאז עוד לא ידעה גבולות (נכון, גם היום אני נלהב אבל ההולנדים למדו אותי להרגיע). התחלנו לעבוד ביחד, ולקח זמן עד שיצרנו תקשורת גם בעבודה וגם אחרי.
אבל משהו התחיל לקרות… ארטיס יודע לתופף בשקט ועדיין לשמור על אנרגיה מדהימה בתיפוף שלו. הוא לוקח צד פעיל בהפקת כל שיר והוא יודע מה הוא אומר. כשארטיס מקשקש על הפסנתר זה מפחיד אותך מרוב שזה טוב.

ארטיס בהופעה שלנו בסלונה

עם הזמן הוא גילה לי שהוא אוהב את מה שאני עושה והתחיל להאמין בכוונות שלי. הופענו פעמים רבות ביחד עם ההרכב הישראלי שיצרתי בהולנד (שבו שרה גם יסמין קידר מלולה).
כשעשיתי את המחזמר בהולנד (סיפור ארוך) ארטיס הגיע לכל החזרות ובזמן ההוא כבר עבר ללמוד בקונסרבטוריון שבאמסטרדם שם הייתה מגמת התיפוף ברמה אחרת לגמרי.
ארטיס לא נח. הוא רצה לנגן עם כולם ולא לקח הרבה זמן לפני שהפך להיות המתופף המבוקש בסביבה. הוא הרגיש שהוא רוצה ללמוד יותר ועבר ללמוד בקונסרבטוריון באמסטרדם. גם שם זכה לשם והוא סיים אותו בהצטיינות. המורים לא הפסיקו לדבר עליו. אני זוכר את החלומות שלו לנסוע לניו יורק ולנגן שם עם גדולי הנגנים. אספר לכם שבבחינת הסיום שלי, מרוב שארטיס היה טוב חששתי לנגן איתו כדי שלא ארגיש שאני עומד בצילו.

אבל השנים עברו וכשארטיס הגיע לארץ גיליתי מישהו אחר לגמרי. הוא ויתר על החלום לנסוע לחו"ל ומשהו באמביציה שלו השתנה. ארטיס נשוי לגיטה המקסימה כבר כמה שנים והאהבה שלו אליה היא טוטאלית. הוא הבין שבכל מקום יש מוסיקה טובה והחליט לחזור ללטביה עם גיטה כדי להקים איתה משפחה. הוא מתייר באירופה ומנגן ללא הפסקה אבל משהו בסדר העדיפויות שלו השתנה. היה לי נעים לראות את השינוי שבו. אחרי הכול גם אני הבנתי שאני רוצה לחזור לארץ כשהבנתי שמוסיקאי זה לא מי שאני אלא מה שאני עושה.

ארווין באולפן של קובי

ארווין הגיע יום אחרי באחה"צ וקיבלנו אותו ארטיס ואני בחיבוקים גדולים. ארווין מזכיר לי קצת את החבר ההולנדי שלי הראשון. גבוה, עיניים כחולות ומבנה פנים חד. ארווין הוא נער נצחי שנשאר במנטליות של בן 20 גם היום כשהוא מתחיל להתקרב לגיל הארבעים. כמו ארטיס, גם ארווין יודע להעריך בירה טובה אבל בניגוד לארטיס שבמהלך השבוע הסתבר שהוא יכול לגמור עוגה של בראוניז ברבע שעה, ארווין קם, עושה התעמלות במשך שעה (הוא לימד אותי כמה תרגילים רציניים), אוכל בריא ורק אז אפשר לצאת לדרך ולהתחיל את היום.

ארווין הוא גרוביסט אדיר. כשהייתי בהולנד הוא ניגן עם אומני ההיפ-הופ המקומיים וגם בלהקת קאוורים מצויינת שנקראה אאאייט (שיבוש של Alright). גדלנו שנינו על Stevie wonder, Earth Wind and Fire, Chaka Khan ואתם כבר מבינים את הראש. אז אם יש גרוב, אני מעדיף את ארווין לידי. כשהיינו בקונסרבטוריון היינו חברים טובים. בילינו ביחד בטיולים בתעלות והצחקנו אחד את השני עד דמעות עם ההומור המאוד לא פוליטקלי קורקט שלנו. בבית הספר אפילו היו דיבורים על אופי החברות שלנו. שמועות שלא טרחנו להכחיש אפילו שארווין הוא ג'יגולו רציני של נשים. בקפיטריה הייתי יושב לו על הברכיים ובהופעה אחת בלתי נשכחת ביצענו את It's a raining men בגרסא מצחיקה כל כך שאף פעם לא אשכח. אבל מעל לכול התגעגעתי לשיחות הכנות שלנו על המשפחה שלנו, על החלומות ותפיסת החיים. היה תענוג לחבק שוב את ארווין ולנגן איתו.

בזמן שארווין טס לפה, ארטיס ואני טיילנו בים וברוטשילד, עשינו יום היכרות עם תל אביב. ארווין הגיע לקראת הסוף היום וביום שאחרי כבר לקחנו את הציוד ונסענו לאולפן ההקלטות ברחוב משה הס אצל קובי.

קובי וארטיס בשיתוף פעולהשמעו, אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. הקמנו את הציוד וקובי הבין מי זה ארטיס כבר בשעה שהקימו את סט התופים. המעורבות של ארטיס בסאונד שהוא רוצה ליצור והבחירה שלו בסט גדול ומרשים שיוצר סאונד מאוד ספציפי שאליו הוא מודע היו ספתח להקלטה מוצלחת. שני החבר'ה האלה עשו שיעורי בית ולמדו את התפקידים כמעט בע"פ. מי שמקליט עם נגנים יודע ומכיר את הצורך בהפסקות אבל אצלנו כמעט ולא עשינו הפסקה. נכנסו לתוך העניין והקלטנו שיר אחרי שיר. רק בצהריים עשינו הפסקה והלכנו לאכול חומוס בכרם וסביח אצל עובדיה ביום שני.
הם עפו על זה 🙂

אוכלים חומוס בהפסקת צהריים בכרם התימנים בתל-אביב

ככה נראה מוסר עבודה אירופאי

בשיחות ההקדמה שלנו ארטיס אמר לי שהוא רוצה שנעשה אלבום מיוחד. כשהכין את התפקידים לקח את החופש ליצור תפקידי תופים עם אופי וסאונד מאוד ייחודיים. מהבחינה הזאת הוא עמד בקו אחד עם קובי ואיתי. חיפשנו לקחת את הרגיל ולהפיק אותו באופן שונה. המצילות התהפכו, ניירות הושמו עליהן כדי ליצור סאונד יבש. כשהקלטנו את "עכשיו הרגע לצאת" ארווין הציע גרוב שונה ממה שכתבתי והעיף את השיר למקום חדש לגמרי. הליינים שלו בשיר "דרקונים" עשו את השיר מגניב בדיוק כמו שרציתי.

מקליטים מחיאות כפיים לבגלגול האחרון


בתום היום השני הקלטנו את "היא תיקח אותך" שלו כתבתי תפקיד בס מורכב. ארווין לא חובב גדול של קריאת תווים והעייפות כבר עשתה את שלה. אני חושב שאין טייק אחד בשיר הזה של מלא בהתפוצצויות הצחוק שלי ושלהם בכל פעם שארווין פספס תו.

אני משוכנע היום שליהוק הוא החלק החשוב ביותר בעשיית אלבום. כל מה שהייתי צריך לעשות זה פשוט לשחרר ולתת לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב. היה לנו הספק אדיר ביום הראשון וכך גם ביום השני.

בערב שבין לבין הייתה לנו שיחה. ארטיס רצה לראות את ירושלים, את ים המלח ועוד…
אחרי הכול הם באו גם לטייל. שלושת ימי ההקלטות סגרו אפשרויות והטיול הרי היה רק לשבוע. סיכמנו שנעבוד קשה ואולי נספיק להקליט ביומיים. היה חשוב לשניהם להגיד לי שהם באו לכאן קודם כדי להקליט ובזמן שנספיק נטייל. היום האחרון היה למקצה שיפורים אבל בתום היום השני לאחר שהקשבנו קצת למה שעשינו הבנו שדי. שיש חומר טוב מאוד.

האנרגיה של העשייה והקרבה שנוצרה לאחר מספר שנים כשכולנו משופשפים יותר, בוגרים יותר אבל עדיין מלאי שמחת חיים וחדווה של עשיית משותפת התבטאה בכל צליל גרובי בבס ובאנרגיית התיפוף המוסיקלית של ארטיס. ידעתי שיש לי התחלה יפהפייה של אלבום.

משתטחים על מקום הנחתו של ישו בכנסית הקברבימים שטיילנו נסענו טיילנו בתל אביב, בנווה צדק, ביפו ובקיסריה. הם נפעמו לראות את העתיקות ואת הים וליהנות בינואר ממזג האוויר המופלא שיש בארץ. בירושלים היינו יומיים. ישנו אצל אימא של אסף באותו הערב. זכור לי במיוחד הטיול לכנסיית הקבר. ארטיס, חשש קצת מה נגיד אם יילך להשתטח על הקבר של ישו. אוריק, אח של אסף (בן זוגי) הציע לו לצלם אותו ובכך נתן לו את האישור שביקש. ככה גילינו שגם בפילוסוף והספקן הגדול קיים עדיין אותו נוצרי מאמין ורגיש וזה כנראה היופי של ארטיס.

בדרך חזרה מירושלים דיברנו כולנו על המשפחה שלנו. ארווין סיפר בגילוי לב נדיר על היחסים שלו עם אבא שלו שהוא בסיסט בלהקה מאוד מפורסמת בהולנד. אז קצת על איך זה לחיות בצל של, ולהזדקק לאישור ההורים גם בגיל ארבעים. דיברנו על יחסים. היה מעניין לשמוע את ארטיס המונוגמי חסר התקנה וארווין הממזר מנגד. זאת הייתה הזדמנות בשבילי לראות איך השתניתי. גם ארטיס וגם אני למשל, העדפנו להתגעגע להולנד מדי פעם ולחיות בארץ שלנו. זה תמיד מדהים אותי איך כולנו בסופו של דבר סובבים סביב אותן המחשבות והרגשות.

בערב יום שבת אכלנו אצל ההורים שלי. ישבנו סביב השולחן, צחקנו על המגבלות של קשיי השפה. ארטיס וארווין הרגישו חלק מהמשפחה.

תמונת פרידה: ארווין ויליאמס, אני, ארטיס אורובס וקובי פרחייום לפני זמן החזרה של ארטיס הוא נכנס לאינטרנט כדי לאשר את הטיסה.
"דודו! שיט שיט, אתה חייב לבוא." ארווין ואני ישבנו בחדר השני וחייכנו… ראינו לאן זה הולך.
"הטיסה שלי עוד שעה, אני טעיתי ביום." מסתבר הטיסה הייתה באחת בלילה באותו יום ומכיוון וארטיס הניח שהיא ביום שאחרי.
הוא ארז בשתי דקות את התיק הקטן שלו בזמן שהלכתי להביא את האוטו. טסנו לשדה התעופה, נפרדנו בחיבוק מהיר מארטיס. ארווין נסע יום אחרי.
כשחזרתי הביתה אחרי שבוע אינטנסיבי מתחילתו ועד סופו ידעתי שאת החוויות שעברנו פה בארץ ביחד לא אשכח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s