חור בקיר – 8 בספטמבר 2015

היה לי חור. חור ענקי בקיר.
אני מדבר על חור כזה שמסתכלים דרך הקיר ורואים את החצר בחוץ. כזה חור.
ואפילו שזה היה חור כזה ארוך שמשתרך מתחילת התקרה ועד הרצפה, סדק ענקי, כי הבניין ישן וזז,
בכל זאת היססתי אם להתקשר לבעלת הבית שלי ולהגיד לה שאני מבקש שהיא תביא איש מקצוע שיתקן אותו. אולי בגלל שגם המזגן לא עבד וכבר ביקשתי, ואולי פשוט כי קשה לי לבקש.

החלטתי שלא נעים מת מזמן והתקשרתי לבעלת הבית לאחל לה שנה טובה ואז סיפרתי על החור והיא אמרה שזה קורה בדירה כל כמה זמן ושאין בעיה, היא תדבר עם הבן שלה שיתקן את זה.
הבן שלה אמר שהוא ידבר עם רשיד שיבוא מחר.
התבוננתי עם עצמי וראיתי שעולות בי מחשבות מקטינות על השם של רשיד.
שהוא בטח יאחר ויעשה עבודה של ערבים, ואז יהיה לי מים בכל החדר בחורף
והכי גרוע שזה ירטיב את הפסנתר ואין אין, אין אמונה באנשים. זה היה נשמע כמו מישהו אחר, תקליט שבור בתוך הראש שלי.

קבענו בשמונה ולכן התעוררתי בשש, כמו דייג, והתחלתי להזיז את כל הפסנתר בדירה שלי הקטנטנה. כל הרהיטים עמדו במרכז. חיכיתי עד שמונה וחצי והוא לא הגיע.
אז התקשרתי לבן של בעלת הבית ואפילו שבעבע בי לחץ של חוסר אמון הייתי מאוד נעים וסיפרתי לו שרשיד עוד לא הגיע.
הוא חזר אליי ואמר שהוא מצטער, שחל עיכוב ורשיד יגיע עוד ארבעים דקות.
החמצתי פנים אבל זה לא הורגש בשיחה. ממילא ידעתי שאהיה בבית כל היום לטפל בעניין הזה וככה זה אנשי מקצוע אז יאללה, נושם לבטן ומשחרר.
ועברו ארבעים דקות ועוד קצת ורשיד לא בא. בסוף שוב התקשרתי וגם הפעם שמרתי על נועם אפילו שכבר דמיינתי איך היום הזה הולך להיות ציפייה ארוכה בחוסר אמון לאיש מקצוע לא אמין שיעשה לי חרא של עבודה, אבל לעזאזל אני לא הולך לשם.
"עוד רגע הוא אצלך. הוא הסתבך קצת עם הרחובות אבל הוא באזור."

חמש דקות אחרי כן רשיד הגיע. בחור גבוה ורזה מאוד עם ראסטות. כהה עור. הוא דיבר בשלווה כזאת והתנועות שלו היו חינניות ושלוות. הפנים שלו קרנו מחום. הוא חייך לקראתי. הצטער שאחר אבל לא הלקה את עצמו. נינה קפצה עליו בשמחה. שאלתי אותו אם הוא בסדר עם כלבים והוא אמר שיותר מבסדר, שיש לו כלב. נינה אהבה אותו ומשהו בנוכחות שלו מאוד מצא חן גם בעיניי וכבר הרגשתי שיהיה בסדר ושסתם הראש שלי התנהג כמו אידיוט.

הנחנו את האופניים המתקפלות שלו במסדרון ואז הוא לקח את החומרים ונכנסו לדירה לראות את החור. "וואו, הוא אמר. זה חור רציני".
שוב נלחצתי והחלטתי להביע את החששות שלי בקול רם.
"כן. רשיד, אני ממש חושש מהחורף. החור נמצא ממש מול הפסנתר ואני חושש שמים יכנסו וירטיבו את הבית."
"אל תדאג. הבניין ישן והוא זז ככה שאי אפשר לתקן את זה באופן תמידי אבל מבחינת מים אני אאטום לך את זה ואעשה עבודה טובה."
אהבתי את הכנות שלו ואהבתי את הנכונות שלו.
"אתה רוצה משהו לשתות?"
"ראיתי שהוא שמח מהמחווה. כן, אולי מים?"
וחשבתי לעצמי. דודו, תלמד כבר שרק בטוב עם אנשים.
"תרצה גם משהו לאכול? איזה פרי או משהו?"
"לא לא, תודה. אכלתי עכשיו ארוחת בוקר."
הממ… אוקיי. אז הוא כנראה קם מאוחר ובגלל זה אחר. אולי ככה זה אצלם.
שיט, עוד פעם המחשבות האלה. מה יהיה? זה לא עובר ולא משנה כמה אני מנסה לשים לב.

rashid-and-me"תגיד רשיד. מאיפה אתה?"
"אני גר בפלורנטין."
"ומאיפה באת במקור?"
"מסודן."
"ואללה…"
האמת שלא יצאתי לי עוד לשבת לשיחה עם פליט סודאני. אבל טוב, קודם כל שיתקן לי את החור. אני לא רוצה להסיח את דעתו מהעבודה. הרגשתי שזאת מחשבה לא טובה, שאני לא אוהב לחשוב אותה.
"אז איך אתה חושב כדאי לתקן את זה?"
"אני אשים חומר איטום בתוך הקיר. זה גם ירחיק את הג'וקים."
באמת היו המון ג'וקים בדירה בתקופת הקיץ…
"ואחר כך אאטום את זה גם מבחוץ וגם מבפנים. אל תדאג זה יהיה גם בטוח וגם נקי ואסתטי."
הרגשתי שהוא ממש רואה את החששות שלי וזה ריכך אותי.
התבוננתי בו עובד. ראיתי איך הוא ממלא את הקיר בחומר ספוגי כזה שהיה נראה לי אומנותי ומעורר השראה. ראיתי שהוא יסודי. שיש לו סבלנות ושהוא מסתכל לראות שזה נראה טוב מכל הזוויות.
הוא החליק עם האצבע כדי להגיע למקומות היותר עדינים ומאוד נהניתי להסתכל עליו עובד.
"אתה אוהב מוסיקה?"
"אם אני אוהב מוסיקה? בטח שאני אוהב מוסיקה."
"איזה מוסיקה אתה אוהב?"
וקיוויתי שהוא יגיד שם של אומן שאני לא מכיר שיחדש לי ויעיף אותי.
"תשים מה שאתה אוהב. אני אשמח לשמוע את המוסיקה שאתה אוהב."
אז שמתי לנו טריפ-הופ אפילו שאני לא כל כך מקשיב לזה כי היה לו ראסטות ורציתי שהוא יחשוב שאני מגניב.
אחר כך ראיתי שזה לא המגניב שהיה לי בראש אז שיניתי לפלאיליסט של רימיקסים של פאנק.
הוא לא התייחס לבחירות שלי והמשיך לעבוד בנועם מרוכז במשימה שלו.

"תגיד", הוא הציע, "חשבת לעבור לגור בפלורנטין?"
"כן, אבל בתקופה שעברתי דירה הייתי אחרי פרידה של שמונה שנים ורציתי להישאר באותו אזור כדי לא לעשות יותר מדי שינויים בבת אחת. אולי בקרוב אעזוב פה. אני חושב אפילו לעזוב את העיר."
"שמונה שנים? למה נפרדתם? אחרי שמונה שנים בטח היא הכירה אותך ממש טוב."
נאנחתי "לא יכולנו להיות עצמנו כמו שרצינו ביחסים בינינו."
"וואו, וחשבתם להתחתן?"
"אמממ…. חשבנו לבלות ביחד את כל החיים אבל לא היינו כל כך בקטע של להתחתן.
ואתה? איך אתה גר?"
"אני גר לבד."
"בפלורנטין?"
"כן."
"ואתה אוהב את זה?"
"בטח, הכי טוב לגור לבד. אתה לא חייב דין וחשבון לאף אחד. יש לך שקט. אתה יכול ללכת ולחזור מתי שאתה רוצה ואתה יכול להביא חברים בלי להפריע לאף אחד."
"נכון, גם אני מרגיש ככה. האמת שאני ממש אוהב את החוויה של לגור לבד בתקופה הזאת.
אני הכי פחות לבד שהרגשתי אי פעם. "
הפסקתי קצת את השיחה כדי לא להפריע לו לעבוד אפילו שהיו לי פתאום מלא שאלות.

ראיתי שהוא כבר כמעט מסיים. עניין אותי לדעת אם הוא מוסלמי? הנחתי שכן, אבל איך לשאול את זה?
"מה עם ראש השנה? זה מעניין אותך? או שאתה עובר על זה?"
"כן, זה מעניין אותי. נראה מי יזמין אותי קודם ולשם אני אלך אבל אני לא אצא מתל אביב." והוא חייך.
"אתה אוהב את תל-אביב?"
"כן, זאת מדינה בתוך מדינה. מה שטוב בתל-אביב זה שתמיד יש לך בחירה. אם לא נעים לך אם מישהו אפשר להמשיך הלאה עד שמוצאים את מי שאוהבים. תמיד יש פינה נעימה בעיר."
"ובסודן, באת מרקע נוצרי? מוסלמי?"
"באתי מרקע מוסלמי אבל אני לא דתי. אני חי חיים חופשיים. למה יש דת? כדי לחפש את אלוהים?
אני מוצא אותו בכל רגע, בכל שנייה. אם רוצים לא צריך לחפש רחוק."
"וכמה זמן אתה בארץ?"
"תשע שנים, באתי ברגל לפני תשע שנים."
"ותכננת לבוא לפה לארץ?"
"תראה, כשאתה פליט אתה לא מתכנן לאן לבוא. אתה הולך לאן שאפשר והשערים פתוחים. אני הגעתי קודם כל למצריים ואז הגבול היחידי שהיה אפשר לחצות אותו היה דרך סיניי. בוא נאמר שידעתי שתיארתי לעצמי שלא יקבלו אותי פה בזרועות פתוחות ובפרחים אבל כשאתה פליט אתה הולך לאן שאפשר, הרי אין לך כלום. בכל אופן כשהגעתי לארץ בדיוק היו הפגנות נגד פליטים וכבר תשע שנים אני כזה בחוסר בטחון. חצי פה וחצי לא."

פתאום ראיתי אותו.  ממש שמחתי שאנחנו ביחד בחדר ושלוקח לחומר זמן להתייבש.
"רוצה לשתות?" הוא חייך והפעם שאל אם יש קפה? ושמחתי ממש כי זה אומר שהוא מרגיש בנוח.
"בטח, כבר אני מכין לך רק אין לי חלב, אתה רוצה חלב שקדים?"
"לא צריך חלב, יש לך שחור?"
חייכתי כי הביך אותי מה שחשבתי. ניסיתי לחזור לפנים הקודמות שלי אבל הוא קלט שאני מחייך וחייך בחזרה, מזלללללל."
"כן, אני אעשה לך. כמה סוכר, כפית גדושה וזה."

ואז ישבנו ודיברנו. הוא ישב על כיסא הפסנתר.
"אז אתה עובד בשיפוצים?"
"כן, ואני בונה תפאורות לסרטים."
"ואללה, איך הגעת לזה?"
"הזמינו אותי פעם לעזור באיזה עבודה ואז המשיכו להתקשר. בהתחלה לא ידעתי כלום אבל היום עברו כבר תשע שנים ואני מרגיש שאני מכיר את העבודה טוב. שנצא לסיגריה? אתה מעשן?"
"לא, סיגריות כמעט בכלל לא וג'וינטים ממש מדי פעם."
"אני אוהב לעשן מריחואנה וחשיש אבל בגלל שאני רוצה לעבור לארה"ב אני לא מעשן. אמרו לי שאם אתה מגיע ועושים לך בדיקת שתן ודם ומגלים שיש עליך משו לא נותנים לך להיכנס אז הפסקתי."
"אתה לא רוצה להישאר בארץ?"
"אני לא יכול להישאר פה. אני יכול להישאר פה עם אישור זמני אבל הוא לא יהפוך אף פעם לויזה קבועה. ככה זה החוקים פה."

וחשבתי פתאום עליי. על הדאגות שלי. על איך שאני רוצה להמשיך לעשות מוסיקה ושזה כל כך מדאיג אותי בזמן שרשיד פה מחפש שפשוט יכירו בו.
"תגיד רשיד. למה עזבת את סודן?"
הוא נאנח. "כי יש בסודן משטר איסלאמי דיקטטורי ואין לך חופש ביטוי."
"ואתה מתגעגע?"
"אני מתגעגע למה שבא. למה שהיה אין למה להתגעגע."
"והמשפחה שלך עדיין בסודן?"
"כן."
"אז בעצם לא תוכל לראות אותם יותר?" זה צבט לי את הלב לשאול את זה.
"אני יכול אם אני רוצה להזמין אותם לבוא למדינה שבה אני אהיה. יש לפליטים זכות להביא איתם את קרובי המשפחה שלהם. הם יכולים לבוא לגור במדינה  הזאת או לבוא לבקר, ואני יכול גם לנסוע לסודן בתור תייר אבל כל זה רחוק." כשהוא סיים שתקנו קצת והרגשתי אליו מלא אמפתיה.

"אז עכשיו, שאתה פה בארץ." בא לך לשתף אותי מה הרצונות שלך? או החלומות שלך?"
הוא שם את היד על הלב. "אני רוצה בית ותעודת זהות. כל השאר לא מדאיג אותי. חופש ושמחה אני יכול לסדר לי לעצמי בפנים וגם תחושה של בית אני יכול לקחת איתי לכל מקום אבל אני רוצה לנוח. לשים את הראש ולדעת שזה בסדר."
"אתה יודע למה אני שואל? כי אני חושב על הדאגות שלי על הרצונות שלי. על איך שאני רוצה להצליח בתור מוסיקאי ופתאום כשאתה מספר על החיים שלך זה מרגיש לא חשוב. אני מבין שיש לי את כל מה שחשוב בחיים."
נינה, הכלבה שלי,  באה אליי ובקשה קצת תשומת לב. טפחתי על הברכיים שלי והיא קפצה עליהם, הסתדרה ואז התיישבה עם הראש על פיקות הברך. ליטפתי אותה בעדינות ורשיד אמר:
"איזו כלבה טובה. אימצת אותה?"
"כן, מצאתי אותה בגן מאיר. היא הייתה קשורה לגדר. בכלל לא רציתי כלב אבל עברתי שם והיא הסתכלה לי בעיניים והבנתי שאני לוקח אותה."
"תשאל אותה איפה יותר טוב לה… ברחוב או על הברכיים שלך."
זה נגע בי.
"כן, אני יודע את התשובה. ואתה יודע, לפעמים אני אוכל את עצמי שאולי אני לא מספיק טוב לה. הדירה קטנה והיא לא רצה מספיק ואני חושב שאולי טעיתי כשלקחתי אותה."
"אני בטוח שהיא מבינה שהיא זכתה. יש חוסר. אבל היא יודעת שהיא נאספה למקום טוב יותר מכל מה שהיה יכול להיות בשבילה. היא מבינה שאם חסר לה אז חסר גם לך. העיקר שאתם ביחד.
ומי יודע, אולי הכל יסתדר ואתה תעבור מפה לבית גדול יותר, אולי בית בטבע ויהיה לה מרחב, ויהיה גם לך. רוצה שנצא רגע לסיגריה בחוץ?"

בחוץ יש אובך. הכל מסביב צבוע בצהוב כהה וחולני.
"תגיד" הוא שאל, "אתה לא רוצה חברה? או חברות?"
לקחתי נשימה, "חברה, חבר, אתה יודע איך זה תל-אביב. אפשר הכל."
והסתכלתי לראות אם זה מכווץ אותו וזה לא.
"אני בקשרים עכשיו עם כל מיני בחורים. וזה נעים שלא צריך לדרוש ממישהו אחד שימלא לי את כל הצרכים שלי אלא שכל אחד ייתן מה שהוא יכול ורוצה. אני לא יודע מה יהיה הלאה אבל בינתיים זה ממש נעים ומרגיש לי קרוב למה שמתאים לי."
"כן, אני מזדהה עם זה. זה מאוד משחרר לאהוב את מה שיש."
ואגב, אם עוד לא היה ברור… הוא דובר עברית יפה ורהוטה.
"כשהגעת מסודן לארץ והתוודעת להומואים אז נבהלת?"
"לא, יש גם הומואים בסודן, בכל שכונה או בלוג יש אחד או שניים וכולם יודעים אבל פשוט לא מדברים על זה כי זה אסור. אם המשטרה מגלה היא נותנת עונש ומאסר.
גם אלכוהול אסור בסודן אבל אנשים שותים, פשוט לא בחוץ כי אפשר לקבל קנס. אולי תשמיע לי קטע שלך?"
"מוסיקה שלי? אני אשמח."
חזרנו לבית ושמתי לו ביוטיוב את בין המלים. זה לא שיר קצר, אבל כל הזמן הזה שהקליפ ניגן רשיד ישב בשקט, הקשיב בדממה ואני התרגשתי מאיך שהוא יודע להקשיב.

"לא ידעתי שאתה שר, חשבתי שאתה רק פסנתרן. זה מאוד מאוד יפה. אני אהבתי את זה.
מה אתה דואג? אתה תצליח. רק תכוון את עצמך ותאמין. יש לך הרבה כישרון."
"תודה רשיד, זה מאוד נעים לי לשמוע את מה שאתה אומר. את בוב מרלי אתה אוהב?"
"אם אני אוהב את בוב מרלי… בטח שאני אוהב את בוב מרלי."
"אז עשיתי קאוור לשיר שלו, רוצה לשמוע?
"בטח, אבל אולי קודם אני אסיים לצבוע את הקיר?"
"אתה לא רוצה להקשיב תוך כדי שאתה צובע?"
"אני חושב שזה לא מכבד אותך ואת המוסיקה." רטטתי.
"אז עזוב את הקיר. בא לי שנקשיב ביחד."
ופתאום מה זה אהבתי שהוא אחר לי. חשבתי שהוא בטח לא ויתר על איכות השינה שלו ועל לעשות את מה שהוא עושה באותו רגע בצורה הכי טובה שהוא יכול.

"קוראים לשיר הזה WAIT IN VAIN. "
"כן."
"לפעמים אני גם מחכה ואז נכנסות לי מחשבות של פוזיטיב ונגטיב. אבל אני נזכר שהכל מגיע בזמנו והעיקר להיות מאושר עם מה שיש. לפעמים גם בלחכות יש אושר גדול."
"כן, אבל לא תמיד אפשר להיות מאושר."
"בטח, לפעמים אני מתוסכל או עצוב אבל זה עוזר לי להבין איפה יש חוסר. בן אדם אוהב תענוג.
אם היה לו תענוג כל הזמן הוא לא היה נהנה. הוא צריך לראות איפה יש חוסר ולנסות למלא ואז הוא נהנה מההצלחה.
תגיד, אני רואה שהצבע שיש לך הוא לבן והקיר בצבע קרם. אז אם אני אצבע אותו יראו שזה שונה."
"כן, ואי איזה באסה. אז מה נעשה?"
"אתה רוצה שאני אצבע את כל הקיר? זה ממש לא בעיה."
הסתכלתי על הקיר וראיתי שבחלק הרחוק צריך ממש להתאמץ כדי להגיע לסוף כי הקיר גולש לפינת האכסון.
"זה נראה לי כמו חתיכת משימה לעכשיו."
"אין לי בעיה. אני יכול לעשות את זה בשבילך."
"לא, אני לא מרגיש טוב עם זה."
"אם תרצה, רק תגיד ואני אבוא לעשות את זה בשבילך, מתי שתרגיש נכון."
"תודה רשיד. אני ממש מעריך את זה, באמת."

הוא צבע את הקיר במקום שצריך ואז עזר לי להזיז את כל הרהיטים בחזרה למקום.
"תגיד רשיד, אתה רוצה לאכול? הכנתי אוכל הודי ויצא לי טעים."
"לא תודה, אני עוד מלא אבל אולי שבוע הבא אני אקפוץ עם ראלף הכלב שלי וניפגש? הם יוכלו לבלות ביחד."
"בטח, מתי שתגיד. זה יהיה ממש כיף."
"תודה דודו, היה לי ממש נעים כאן איתך."
"גם לי איתך רשיד. תודה ששיתפת בספורים על החיים שלך."
והוא חייך ואמר: "תודה ששאלת."
לא ידעתי מה יותר נכון… ללחוץ ידיים או להתחבק וכמו תמיד בסוף בחרתי לחבק.
הוא חיבק בחזרה ולא הרגשתי שהוא נמנע ממני והתבאסתי על עצמי שהמחשבה הזאת עברה לי בראש…
אוף, הלוואי שהייתי יכול להתחבק עם גבר סטרייט מבלי להניח שהוא מניח שאני רוצה אותו ושזה לא רק לשם החיבה עצמה.
ואז סלחתי לעצמי. סלחתי לעצמי על המחשבות החדשניות שהיו לי כלפיו והצלחתי גם לסלוח לעצמי על המחשבות החשדניות שיש לי כלפיי.

2 תגובות על חור בקיר – 8 בספטמבר 2015

  1. Reut Naggar הגיב:

    מאד נהניתי לקרוא:) אוהבת תמיד את החכמות שלך

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s