הכול זה אהבה

שנה מאז הפוסט האחרון שלי כאן. לקחתי לי זמן כדי לחוות ולהבין.
במשך השנה האחרונה לקחתי נשימה לבטן וכאילו התחלנו מהתחלה.
הקלטנו מחדש שבעה שירים מהאלבום. שבעה שירים!
ישנם רבים שאמרו שאני מטורף שנתתי לזה יד אבל עכשיו כשאוטוטו הכול קורה, אני שלם.

חזרתי מהודו והתחלתי להשתנות. זאת הייתה הפעם הראשונה שלקחתי ברייק מהעולם המערבי ויחד עם ההתמדה ביוגה משהו בתודעה שלי התחיל להשתנות. במקביל לתהליך הזה הקלטנו חלק מהשירים מחדש, שמים דגש על גרוב ייחודי וקולות מכל מיני השפעות שאני אוהב.

מעניין איך כשהפכנו פתאום לשלישייה, קובי קיבל פתאום מקום וחופש לתת הרבה מההפקה הייחודית שלו. שומעים אותו בכל נים באלבום הזה שאני כבר מזמן מגדיר אותו של שנינו.

במקביל עשינו חזרות והופענו בתל-אביב בעיקר עם ההרכב שלי. האמת? נדמה לי שלא כתבתי פה שנה כי משהו בסיפור על האלבום התחיל להשתנות. רציתי לכתוב בלוג על איך עושים תקליט ונדמה לי שהנושא הפך להיות איך עושים אהבה. אני אסביר…

_MG_0109בתהליך הזה שסופו לא היה ידוע, בכל פעם שנדמה שהגענו לקו הסיום, התארכה הדרך והתפתלה.
השניים הפכו לשלושה. הרוח החדשה שדוד הביא סחפה אותנו למקום אחר וחדש. במקביל ההרכב שלי התחלף עם המוסיקה והתחלתי לעבוד עם אודי קראוס על התופים, איגי ג'קסון כהן על הבס, נעמה אור על מקלדת וקולות וגם חן לוי שמנגנת קולות וכלי הקשה.

אבל כל התוצרים האלה, כפי שברור לי היום הם שינויים בתודעה שלי. נדמה לי שהתעוררה בי עייפות גדולה. תחושה שאנחנו חיים במציאות מנוכרת ושנחשפתי לבדידות גדולה, גם בגלל פטירתו של אבי.
עם  ההבנה הגדולה הזאת נראה לי שביקשתי שותפות ממקום חדש ורציתי להאמין שיש אלטרנטיבה ושאפשר להציע לעולם משהו מעבר לתוצר, משהו מעבר לאלבום, מעבר לכסף. הדילמה הגדולה שלי הייתה שבמציאות הזאת שבה הכול נמדד בערך כלכלי, איך בעצם יוצרים משהו חדש?
לפעמים כשאתה מבקש משהו הוא פשוט מזדמן לך. החיפושים המתמידים אחר האנשים שידברו איתי את השפה הזאת התרחש.

את אודי הכרתי מפגישות משותפות באולפן של קובי.
והסיפור שלו הוא על הרבה מעבר למקצועיות. זה ההומור, היכולת להיות איזי גואינג, ההתמסרות למוסיקה ומעל הכול הכישרון להיות חבר.

את איגי הכרתי דרך ליאור שהיה הבסיסט בהרכב לפניו. הוא הצעיר בחבורה בהפרש ניכר. בהתחלה היה מופנם אבל עשינו דרך והיום הוא ממש מנהל את העניינים. אני אוהב את הדיבור הרגוע והשקול שלו, עם הומור מאוד מפתיע וחוץ מזה באמת, בסיסט חיה.  מצחיק, גם הוא כמוני טבעוני (יותר הדוק) ומדהים להתוודע לתפיסת העולם שלו.

בסדנת הכתיבה של מאיר גולדברג ודן תורן הכרתי את נעמה בהופעת סיום שחיברה בין אמנים מכמה סדנאות. יושבת שם על הפסנתר ומביאה גרוב נשי כזה סטייל חוץ לארץ ועל זה היא שרה אש.
התחברנו מיד וגיליתי שהיא הכירה אותי מהאתר ללימוד פסנתר שאני מנהל.
הזמן עשה את שלו ונעמה הסכימה להיות שותפה בהרכב שלנו. איזה חיבור. כשאנשים מחפשים ביחד משמעות, יודעים לתמוך ברגעים הקשים ולצחוק ביחד ולחיות את החיים מעבר לרמת ההישרדות.

את חן הכרתי באקדמיה. ראיתי אותה שרה בסדנת עיבודים לביג באנד שעשינו ונדלקתי.
חן היא הציפור החופשייה. במהלך השנה האחרונה היה לנו חיפוש משותף להבין איך שומרים על מקצועיות מבלי לפגוע בחופש. אנחנו מתמודדים על זה אבל הרווח הוא שאנחנו לומדים אחד מהשנייה כל הזמן, מרשים לעצמנו להתעצבן, להיות חשופים, לכעוס ולהשלים, לאהוב ובעיקר לעשות מוסיקה טובה.

אז נכון, זה נשמע לא תמיד פשוט. כמה הסתעפויות בדרך לאלבום, אבל ככה אני רוצה את הסיפור שלי. סיפור של חיפוש אחר משמעות ואינטימיות. סיפור שבו מותר להרגיש כל מיני רגשות שהחברה כבר הוציאה מחוץ לחוק. סיפור על תהליך עצום בתקופה שהכול אינסטנט. פה אנחנו בולטים בנוף.

לאחר שסיימנו לעבוד על השירים ועשינו מיקסים התחלנו באמת לחשוב יח"צ. לאחר פגישה עם שלומי לאופר, חבר יקר, שהמליץ לי לעשות דואט כדי לקדם את האלבום חיפשנו את השיר המתאים.
"בתפרים הדקים" הפך להיות דואט. דנה ברגר התלהבה ובאה לאולפן להקליט איתי.
דנה עובדת על אלבום שלה והתברר שאת השיר הזה, שחשבנו שיהיה שיר הדגל של האלבום, לא נוכל להוציא כסינגל.

מצחיק איך לפעמים צעד קדימה יכול להיתפס כשני צעדים אחורה. ניסיתי להציע את "בתפרים" לכמה זמרות ונעניתי בשלילה. זה היה שיעור רציני ב"לא לקחת ללב". היה קשה מאוד להגיע בכלל להרבה זמרות ולקבל שוב ושוב לא זאת בדיקה עצמית מאוד מעמיקה לגבי האמונה שלך במוסיקה שלך. לבסוף הבנתי שסינגל או לא, השיר הזה צריך להיות איתי ועם דנה ואנחנו מקווים שיאשרו את זה בימים הקרובים, שרק יהיה באלבום, לאוזניים שמחפשות להקשיב לו.

את המוסיקה שלחנו למספר יח"צנים ועשינו פגישות. פגישה אחת וכל מה שעבדת עליו במשך שלוש שנים הולך להיות מונח אצל מישהי שהולך לשווק אותך, למתג אותך, להאמין בך, חתיכת שיעור נוסף בלהרפות ולשחרר.

צפו שאלות לגבי השם שלי. אם הוא משרת אותי או לא. כי משתמע ש"דודו יצחקי" זה שם של זמר מזרחי. היו יח"צניות שאמרו שחובה לשנות את השם ולתת לי שם במה והייתה אחת, מורן פז שאמרה שמספיק עם זה. אנחנו בונים על קהל אינטליגנטי שיראה מעבר לשם, שיאהב את מה שהוא שומע והיא היח"צנית שלי.

פתאום קיבלתי שיעורי בית. לעצב עטיפה לאלבום, פוסטרים, למצוא קונספט. אני נפגש עם אנשים וכל אחד נותן משהו שמקדם הלאה. אנשים פותחים לך עולם. הם מדמיינים איתך, מנסים איתך, יוצרים איתך ומאמינים איתך.
עומר געש שעיצב איתי כמה פוסטרים להופעות בתקופה מוקדמת חזר לעבוד איתי על העטיפה של האלבום וככה יוצא שהחברות נכנסת גם ל"איך אני נראה" ומי אני הולך להיות, ככה זה נעים ומתאם.

חיפשנו בימאי שיעשה קליפים. חתיכת חיפוש. בימאי אחד הוביל לבימאי שני. לבסוף פגשתי את קובי פלשמן ומשהו בתשובות שהוא נתן, בחספוס של איש שהיה במקצוע הרבה זמן מצד אחד ומצד שני ברצון ליצור משהו חדש, קצת מטורף, עם הרבה פנטזיה הרגיש נכון.
מחר, יום שבת אנחנו מקליטים קליפ ראשון לסינגל הראשון "ללכת רחוק".

קובי גייס צוות מדהים. מפיקה, איש ארט, סטיילינג, עוזר צלם ובקיצור, יש אהבה בכל מקום.
להרים את הטלפון, לפגוש את האדם בצד השני שהכרת לא מזמן אבל משהו בעשייה המשותפת יוצר תחושה של שותפות גורל. שנינו רוצים לשנות, ליצור משהו יפה, משהו שיניע בגלגלים של הלב וישמן את החלודה. זאת המציאות שאני מתעורר אליה בשבועות האחרונים.

במציאות הזאת אתה מרוויח כשמחייכים אליך, כשאתה מחייך. אתה מרוויח כשאתה מקבל עצה טובה או אפילו חיבוק. אתה מרוויח מהבילוי המשותף ביחד. אתה מרוויח מהמלים ומהשתיקה. אתה מרוויח גם מהריבים וגם מהפיוס. מקבל הרבה מה'כן' וגם מהלא. אתה נטען גם בעליות וגם בירידות.

כחלק מהעניין ב"ללכת רחוק" התחלתי לנסות לקבוע הופעות מחוץ לתל-אביב. גם פה היה מסע. שוב אתה טירון, בשטח לא מוכר. מנסה לשכנע אנשים שאתה לא מכיר שכדאי שתבוא להופיע אצלם כי הקסם יקרה. וכמה אנשים עושים את זה במקביל? עברתי שבועות של טלפונים וחנחונים אבל בעזרת חברים ואמונה הצלחנו לקבוע את ההופעות האלו ופתאום תחושת החשש הפכה להתרגשות.
עוד מעט אנחנו יוצאים להפיץ את הבשורה. אנחנו הולכים לעשות מוסיקה באהבה בכל הארץ.

זה הסיפור בינתיים ואני מופיע איפה שאפשר ובשביל מי שמעוניין להקשיב. אני מלמד את עצמי לא להסתכל על לוח התוצאות אלא על התהליך. ישנן הופעות מפוצצות כמו ההופעה שהייתה לנו ב-9 בנובמבר בפסטיבל הפסנתר. שלוש מאות איש בקהל מוחאים כפיים ומאוד מתרגשים.

במהלך ההופעה נתתי סימן לנגנים בצורה חדה והיד שלי התנגשה בכיסא הפסנתר וסדקתי את האגודל שלי. כאבי תופת ופתאום צפה אי הודאות, האם אני יכול להופיע באוזן בר? עד יומיים לפני ההופעה הייתי בטוח שאני מבטל אבל אספתי את עצמי, התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לנגן בלי אגודל. חוויה מעצימה, שחרור מהמגבלות שחשבתי שיש לי.

שלשום הופענו באוזן בר בהופעה מאוחרת והגיעו שלושים איש? אבל אלה השלושים שהגיעו ובשבילם נתנו הכול. אנחנו לא מודדים אהבה במספרים, עובדים על זה קשה.
ואת הבשורה הזאת אפשר להפיץ גם עם אגודל סדוק, עובדה שהגוף התגייס וכן, בסיפור הזה יש גם הרבה כאב ולא רק פיזי.

אבל העיקר בשבילי היום, ולכן אני מרגיש שאני יכול לצאת זה לא להוציא אותי אלא להיות שליח של הבשורה הזאת. פה אני משמעותי. פה אני חשוב כי יש לי תפקיד. לבשר, להזכיר להניע את המהפכה הזאת שהיא מהפיכה של אהבה גם בחברה הישראלית אבל לפני כן גם בזוגיות שלי וגם בעצמי.

מהיום זה יהיה  הסיפור שמסופר בבלוג הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s