דודוני אכפת לי – 6 בספטמבר 2015

dudu-flowersלפני כמה ימים חזרתי מטיול באירופה ב-1 בספטמבר, במקביל לתחילת שנת הלימודים.

מתוך חלון הדירה שלי ברחוב ביל"ו בקומת קרקע ראיתי את הילדים מריצים את התיקים העמוסים שלהם על גלגלים עייפים מפלסטיק, מחזיקים את היד של ההורים חזק ויודעים שעוד מעט יצטרכו לעזוב ולהתמודד לבד עם היצור הזה, הענק, בעל מאה הראשים שנקרא בית ספר.
לבית ספר יש התחלה ויש סוף.
נכון שאפשר בתוך זה ללכת לאיבוד אבל לפחות אפשר לדמיין שזה נגמר ומשהו חדש יתחיל.
ואני, אני חוזר לאין סוף. ימים על ימים פרושים לי בלי תאריך ידוע של סיום.
ולי כבר אין גלגלי עזר שיסחבו את כל המטען שלי.
אני סוחב על הגב. אולי בגלל זה איך שחזרתי התחיל שוב לכאוב לי בכתפיים.
ולאן אני הולך השנה? מי ייקח אותי יד ביד ויפרוש לפני מסלול?

"איתן, אתה ער?"
" כן חמודי, איפה אתה?"
"אני בקופנהגן. חזרנו אתמול משטוקהולם ומחר אני שב לישראל.
אני אמור לישון אבל כבר כמה לילות אני לא כל כך מצליח."
"ממה?"
"זה בסדר לשתף? אתה לא עייף?"
"כולי שלך."
"אוקיי… אני מרגיש שאני במשבר או בפרשת דרכים. יותר מדי סימני שאלה בגוף שלי ביותר מדי חזיתות וזה מתערבב לי במעגלים בראש.
אני שוקל איפה לגור, רוצה לגור יותר בזול אבל חושש מאיך שזה ישפיע על חיי החברה שלי ומצד שני אני מבקש לי יותר בטחון כלכלי.
ועכשיו שאני לבד אני מרגיש שקשה לי יותר להתמודד עם הלחץ של הכסף ולחיות באיזי.
ואני חושש להיגרר לחיים אפורים כאלה שאף פעם לא התאימו לי. לא רוצה עבודה מתשע עד חמש. אני רוצה להמשיך להעז לעשות דברים."
יכולתי לדמיין את איתן קורא את המלים בסבלנות בזמן שאני כותב.
"אני לגמרי מבין. נראה לי שנכנסת למלכודת מחשבות.
זה לא יוצר כרגע שום ממשות. זה רק ממחזר מחשבות.
תנסה להיזכר מה אתה עושה במקרה כזה."
"אבל איתן, אני מרגיש שזה מהדהד כל מיני ספקות שלא נתתי להם מקום עד עכשיו, שהדחקתי."
"מחשבות לא חשובות ולא מובילות לשום מקום. צריך לשחרר אותם כרגע. לתת להם לחלוף כמו עננים."
נאנחתי כשקראתי את התגובה שלו. זה הרגיש מדויק.
"אני אעשה כמיטב יכולתי. החלטתי לא להילחם בערנות ולבדוק אם מישהו ער כדי לא לשאת את המחשבות האלה לבד. ככה אני מתנהל."
"יקירי, המחשבות המשמעותיות אינן טורדניות. הן בהירות כמו תמונת גוף ולא מתזזות.
לכן אני מרגיש שזאת מערבולת שכדאי לצאת ממנה."
"אוקיי, אני אנסה לשחרר אותן ואני מקווה שעייפות תבוא ותעטוף אותי."
"ואל תדאג, אנחנו נדבר על הכל כשתחזור, אבל לא בדרך הלופית."
"תודה איתן, אני מרגיש שאני צריך עזרה, הדרכה. גם פעם שעברה שנכנסתי למצב הזה קיבלתי
הדרכה אבל עכשיו נדמה לי שאני צריך משו קצת אחר."
"לאט לאט. פשוט תגיד למחשבות האלו:
תודה, אבל זה לא הזמן עכשיו. תנסה לחזור לגוף ולהתקרקע.
אל תגביר אותם.
תתחבר לאימא אדמה
ותוריד את האנרגיה למטה.
תאט את הקצב
הכל בסדר כבר עכשיו
לא בנקודה בעתיד."

"אוקיי, אז אני עכשיו אצל לולו בבית שלו בקופנהגן ליד פארק גדול עם אגם וברבורים.
הוא ישן חזק במיטה ואני פה בסלון כותב לך. זה איפה שאני עכשיו."
"ומה בגוף?"
"כואב לי בכתפיים ואני מרגיש עייף מתחת לזה שאני לא עייף בכלל."
"תדמיין שאתה מקיף את עצמך בהילה כחולה. דבר לגוף, דבר לכל איבר ואיבר ותרגיע אותו.
אתה זוכר שסיפרת לי איך יצאת מהמלכודת ההיא אז כשנתקעת וכמעט לא חזרת?"
כן, זכרתי. איך אפשר לשכוח את הפעם ההיא…
"אז זה אותו דבר, תמצא לך סנטר וצא משם."
"כן, אני אלך למיטה ואנסה לעשות את זה ולהירגע."
"שולח לך ריפוי גדול. נדבר מחר. ספר לי איך זה עבד..
אל תשכח להתעטף באור כחול."
"תודה איתן. חיבוק גדול."
"חיבוק אהוב. מקווה שעזרתי קצת."

הרגשתי הקלה בשיתוף. שמחתי שאני כבר לא לבד והרגשתי קצת סקפטי לגבי המשימות שקיבלתי אבל הבנתי שאיתן צודק. ותכלס, אני לא מצליח לישון אז מה יש לי להפסיד?
באמת, אין מה לעשות עכשיו עם כל השיט הזה בראש שלי וההווה בעצם כזה יפה.
קופנהגן מופלאה. בחלון פארק קסום ומסתורי בשעת לילה מאוחרת. אפשר לראות מבעד את האגם מואר לאור הירח וברבורים ישנים שנת ישרים ולולו נראה נינוח ושלוו, קינאתי.
החלטתי לא להעיר אותו ולהכניס אותו למלכודת המחשבות שלי.
חזרתי חזרה לצד שלי במיטה, כיסיתי את הסדין על חצי גוף כי היה חם והתחלתי לדמיין את ההילה הכחולה. היא הציפה את כל קצוות הגוף והיא יצאה ממקום של שלווה בלב ששכחתי לרגע שיש בי.
אחרי שהרגשתי שהיא נוכחת גם כשאני לא מתחזק אותה באופן רציף ניגשתי למרכז הקרקפת שלי והתבוננתי בו.
ראיתי שאני מכווץ. מכווץ בקרקפת. אז ריככתי את הגבות והמצח התנקה מקמטי הדאגה ופתאום שמתי לב שגם העיניים קטנות ומסוגרות. הלכתי לרקות, הרגשתי אותן מפמפמות.
והצלחתי לשחרר שם. להפוך את הרקות לרכות. פתאום, משהו באחורי הראש התרווח והרגשתי הקלה בצוואר וגם במרכז הקרקפת ואז עברתי… לא זוכר כבר לאן עברתי, נדמה לי שכאן כבר נרדמתי.

יום לפני כן לולו שאל: אז איך זה בישראל?
שמתי לב שאפילו שהראש שלי התחיל להגיד שחם, שצריך לעבוד הרבה ושנמאס כבר מהמצב הביטחוני ומהמלחמות גם מבחוץ וגם מבפנים… אפילו שזה מה שהראש שלי התחיל להגיד אז דבר ראשון חייכתי.
"אתה יודע, זה תמיד קצת קשה להסביר. איך בתוך כל הבלגן והכאוס הזה שנקרא ישראל אני עדיין מרגיש בית (הבטחתי לעצמי לבדוק אם זאת פטריוטיות כזאת של מנטרות ביני לבין עצמי יותר מאוחר). יש משהו לא רשמי כזה שהתגעגעתי אליו בימים שחייתי באירופה.
נכון, עכשיו חם בטירוף אבל לרוב מזג האוויר נעים וזה משרה סך הכל אווירה טובה. אנשים מבלים הרבה בחוץ.
אני מרגיש שמצאתי בשנה האחרונה את הקהילה שלי וזה מרגיש פתאום כמו עוד משפחה.
אז אפילו שלחוץ מסביב ויש אווירה לא נינוחה של כוננות מתמדת, וכל הזמן יש פחד, ואפילו שקשה להיות אומן אני מרגיש שאני רוצה לגור בארץ ושאני אוהב לגור בישראל."

ראיתי שלולו מקנא, הוא מתגעגע לחום.
הוא נולד ברומניה ובגלל שהוא הומו וברומניה יש הומופוביה הוא הרגיש שהוא לא יוכל לחיות שם. אז הוא נסע ללמוד בארצות הברית וכל כמה שנים התגלגל ממדינה למדינה, היה בשטוקהולם ועכשיו בקופנהגן מנצל הזדמנויות להתפתח בתחום העבודה שלו.
לולו פרופסור לעיצוב הייטק (זה לא מדויק אבל כשאני שומע הייטק מתערבבות לי המלים ואני אף פעם לא מבין מה מסבירים לי), מרצה באוניברסיטה והוא שוכר חדר בדירה יפהפייה. חלום של סטודנט בארץ. אני זוכר שנכנסתי וחשבתי… איך לאנשים שונים חשובים דברים שונים ואז הם מזמנים לעצמם את מה שמתאים להם.
לולו בחור קלאסי כזה. הוא אוהב שמסודר ונעים ונקי ולכן מאוד חשוב לו לגור בבית נעים, מרווח ויפה ואני? אני גר בדירת חדר במרכז תל-אביב עם מיטת גלריה.
תכלס, היה ממש כיף לגור בבית נעים, עשה חשק אבל איפה בארץ, איפה…
ובכל זאת, הוא מספר שיש לו רצון לחזור לשם, לרומניה, למקום שהוא בית אבל בינתיים הוא לא כל כך רואה איך זה יכול לקרות ואולי הוא צריך להמשיך לחפש קהילה, מקום שיהיה גם בשבילו בית.
אולי הבית יהיה פחות נעים ומרווח, נראה איך יסתדר עם העבודה, אבל אולי יהיה קצת יותר נעים ומרווח בלב.

חזרתי הביתה לביל"ו והתחלתי לאט לאט לסדר את החפצים שלי במקום.
הייתי צריך להיות יצירתי כדי שכל הבגדים והחפצים יהיו במקום נוח ועדיין תישמר בחדר תחושה של מקום במידת האפשר. שמתי שיר של סטיבי וונדר, את SMILE PLEASE כדי למלא את החדר מחדש באנרגיה של בית.

דפיקה בדלת, חשבתי שאולי נדמה לי אבל שמעתי את השכן קורא לי, דודו!
אולי העוצמה גבוהה מדי? התבאסתי אז החלשתי את העוצמה והלכתי לפתוח את הדלת.
ובכניסה לדירה עמד דן, השכן שלי עם שתי הבנות שלו ובנגה הכלב השחור והשמח שלו.
נינה, הכלבה שלי שחזרה להיות איתי אחרי חודש וחצי ששהתה אצל חברים שלי כשכשה בזנב בשמחה. היא מריחה את בנגה מעבר לדלת כבר חודשים ואפילו שהם לא מתראים הרבה הם חברים לריח.
דן עמד מאחורי הבנות: "דודו, הבנות ראו שחזרת ורצו להגיד לך תודה על המתנות שנתת להן לפני הנסיעה וגם לאחל לך שיבה נעימה."
הורדתי את המבט ממנו אליהן וראיתי אותן, אמיתיות כאלה.
הקטנה, בת 9, הגישה לי ציור שעשתה והגדולה, בת 13, הגישה לי שני צמידים צבעוניים מחרוזים.
אחד היה צמיד ליד והשני שרשרת.
לקחתי את הציור וראיתי שכתוב עליו: "לדודו, ברוך השב.
תודה על המתנות, ממש התגעגענו אליך ושמחים ששבת.
גלי, גוני, דן ובנגה!

פרחים וקשתות בראשנזכרתי שלפני שנסעתי היו לי כמה גאדג'טים חמודים כאלה (מזלג מתקפל כזה לפסטה ועט בכל מיני צבעים) שרציתי לתת לפני הרבה זמן לבני הדודים שלי לסדר פסח אבל בסוף הבאתי להם שוקולדים והם כבר גדלו.
סידרתי את הבית לקראת הנסיעה ומצאתי את המתנות אז החלטתי להביא אותן לילדות של דן.
אמרתי להן שאני מאוד מאוד שמח לקבל את הציור ושזה משמח שמקבלים את פניך ככה כשאתה חוזר. הבטתי בציור וראיתי שתי דמויות. ילדה עם שיער ארוך חום, פה אדום מחייך וידיים מונפות כלפי מעלה לעבר קשת שמשני צדדיה פרחים. הקשת רחפה מעל לראש שלה כמו חופה.

 

פרח אחד שבקצה הקשת יצא מתוך ראש של דמות אחרת…  ילד, גם הוא מחייך וגם הידיים שלו מונפות כלפי מעלה. הילדה בציור נראתה שמחה לשהות תחת הקשת. ליד הילדה היה כלב צהוב שמחזיק פרח ומביט אל הילד.
שאלתי אותה, תגידי, את מי ציירת?
והיא הצביעה על הילדה ואמרה: זאת אני וזה אתה וזאת נינה.
הרגשתי בגרון גוש כזה של התרגשות.
אנחנו גרים בשכנות של דירה מחולקת כבר כמה חודשים אבל כמעט ולא דיברנו.
היא רק שמעה אותי מנגן ומלמד כל הזמן הזה.
ובכל זאת היא כנראה ראתה משהו? הרי אם היא התגעגעה זה בכלל לא למלים… זה לצלילים.
היא הצליחה להזכיר לי את הפרחים שיש לי בראש והיא ספרה לי שהיא רואה את הצבעוניות שלי ואת הקשתות שבי.
לרגע הרגשתי שוב כמו ילד שסיים לראות פרק של דובוני אכפת לי.
שמתי עלי את הצמיד אבל הוא היה קצר מדי ליד שלי. אז שמתי את השרשרת בתור צמיד, הודיתי להן ונתתי להן חיבוק. אחרי שסגרתי את הדלת התיישבתי על הספה, סוף סוף הרגשתי הקלה.
והבנתי שאם חשבתי שצריך לחפש קהילה רחוק אפשר לגלות שהיא נמצאת כל הזמן ממש בפתח הבית שלך, אבל יותר מזה, הבנתי באופן מאוד בהיר למה התגעגעתי.

מלא ספקות אבל אני מתחיל למצוא בתוכי תשובות…

אני לא יודע מה יהיה, אני לא יודע אם אצליח להוציא אלבום נוסף ולהרוויח כסף מההופעות שלי בתור מוסיקאי אבל אני יודע שאני רוצה להמשיך ליצור עד יומי האחרון.
ואני יודע שאפילו שאני בן 35, זה עוד מוקדם. עוד לא אמרתי את המילה האחרונה שלי, רק התחלתי להבין אותי.
ואני גם יודע שאני לא רוצה להצליח כדי להיות אומן כזה מרוחק שאי אפשר לדפוק אצלו בדלת ולתת לו ציור מרגש. להפך, אני רוצה להיות מוסיקאי שחי בתוך הקהילה שלו, שמחבר בין שכנים, שנותן בית לאנשים שמרגישים שאין להם בית בבית ואני יודע שאני יכול לשמח ולחבר הרבה אנשים בזכות המוסיקה שלי. יש לי מלא ספקות לגבי האיך נכון לעשות את זה אבל אני יודע שאני לא לבד. אם אמרו לי בצורה חד וחלק שהתגעגעו אליי ושמחים ששבתי אני צריך להמשיך לעשות את התפקיד שלי פה בשביל הבנות האלו (שאפילו לא ידעתי שמקשיבות) ובשביל כל מי שהמוסיקה שלי משמעותית בשבילו..

לא רוצה לבלות לילות נטולי שינה בגלל ולסחוב את מעמסת הספקות על הגב השביר שלי. אני רוצה לשתף אתכם בחיים שלי כדי שתבינו מאיפה אני כותב. אני חושב שאני כבר לא יכול להפריד את החיים שלי מהשירים שלי.
אושו אמר שיש לנו נטייה להוציא החוצה את מה שיפה בנו ולשמור בפנים את המכוער ושזה צריך להיות הפוך. (לא זוכר בדיוק איפה הוא כתב את זה)
אני לא בטוח לגבי לשמור בפנים את היופי… בא לי לשתף אתכם גם בספקות וגם ביצירה שלי, אני מאמין שאני יוצר יופי ואני לא רוצה לשמור את זה בפנים.
ואני מאמין שהשיתוף הזה יכול לעזור. לא רק לכם אלא גם לי ואני אשמח לשיתוף פה ובפייסבוק בנוגע למה שכתבתי. גם כשאתם מזדהים וגם כשזה יכעיס. תכתבו, אני אקרא ונדבר. העיקר שנדבר.
ואני רוצה שניצור ביחד. אם יש לכם רעיון, אם בא לכם לכתוב משו, תשלחו לי, או בואו ניצור הזדמנויות לנגן ביחד, אני רוצה שתבואו להיות איתי קרובים.
אני רוצה לראות קשתות עם פרחים יוצאות לנו מהראש ושנהנה לעמוד תחת הקשתות אחד של השני עם הידיים מונפות למעלה. לא אכפת לי שזה קלישאה, בואו נהיה דודוני אכפת לי.

אז לסיום… הנה התחלה… סקיצה מתוך שיר שאני מקווה שייצא באלבום הבא שלי.
כתבתי אותו אחרי שסיימתי לעבוד על האלבום הראשון וראיתי פתאום שנכנסתי ממש למינוס
ושאני צריך להחזיר הרבה כסף שהייתי חייב לחברים שהלוו לי ונתנו לי ולא כל כך ראיתי מתי אצליח להחזיר את הכל. פתאום זה הרגיש שאולי כבר לא תהיה הזדמנות ליצור יותר… הספקות האלה, אתם יודעים.

התחלתי לעצום את העיניים ויצרתי בתוכי דמות של גבר נשוי שפוחד שאשתו תעזוב אותו בגלל שהוא לא מוצא עבודה ואיכשהו דרכו היה לי מאוד נוח להביע את הרגשות שלי של חוסר האונים והרצון להישאר ביחד גם כשקשה. חלק שאלו אותי, למה אתה כותב לבחורה? או למה אתה פשוט לא מספר?
לא יודע… לא תמיד קל לי לספר ודווקא נעים לי שאפשר במוסיקה לשים עליך קצת תחפושת,
ואני גם מאמין שמי שיודע להקשיב יכול לראות לפעמים דווקא יותר אמת, מבעד למסיכה, אם זאת בכלל מסיכה.
הרי זכותו של כל משורר ומלחין וזמר לפנטז, להתכסות ולהסיר, לבלבל ולהבהיר.
אז אני מממש (כמה מ במילה אחת) את זכותי ומקווה שתתחברו.