אבהות – 6 באוקטובר 2015

היום יום ההולדת של אבא שלי שנפטר לפני שלוש שנים. אני יושב בגדרה באוהל יפהפה בחצר של חברים וחושב שהוא היה מרוצה מזה שאני הולך לכתוב עליו מכאן כי הוא אהב לקחת את האוטו ולנסוע רחוק ואהב את הארץ. ככל שעובר הזמן אני דומה לו יותר בזה ואהבת הטבע הופכת להיות משמעותית בחיי.

דווקא אתמול יום לפני יום ההולדת שלו ישבנו כאן באוהל והעליתי מחשבות וזכרונות יפים וכואבים עליו והרגשתי קרוב אז החלטתי שיש מקום לשתף אותם כאן, גם כדי להוציא החוצה את מה שבפנים וגם כדי לעורר מחשבה אצל אנשים שקוראים אותי או שאני אוהב.

beri-davidאני מתגעגע לאבא שלי, ואני לא תמיד מצליח להסביר את הגעגוע הזה כי הקשר שלנו התערבב בתחושות מאוד שונות ומורכבות של אהבה, חמלה, רחמים, כעס, זלזול ולפעמים גם סלידה.

אבל לאחרונה משהו קורה לי. אני מצליח יותר לראות אותו. יותר להבין אותו. ונדמה שרק עכשיו נופלות תובנות לגבי הלימוד שלו אותי. וזה קורה עכשיו כי אבא שלי לא היה מדבר הרבה אז צריך ללמוד מתוך השקט.

אבא שלי היה חולה סכרת. מי שמכיר את המחלה יודע שזאת אחת המחלות הקשות שיש כי אין לה באמת תרופה. אפשר לדחות את הקץ, אפשר לשמור ולהיזהר אבל זה מקנן בפנים ומה גם שאבא שלי לא שמר על עצמו. הסכרת גורמת לך להתחיל לחשוב על כל דבר שאתה מכניס לפה ובדיקת האינסולין היא שומר הסף שיגיד לך אם אתה רשאי לאכול או לא. בשביל אבא שלי שאהב לאכול יותר משאהב את החיים זאת היה מכה קשה.

וככה יצא שההתנהלות של המשפחה שלי מולו היתה תמיד לשים לב בשבילו מה מותר לו ומה אסור, מה שניער מעליו את האחריות וגרם לו לגנוב ולקחת מהצד כל פעם שלא הסתכלנו ולא שמרנו. זה עורר בי המון כעס וחוסר אמון כלפיו.

אבא שלי היה חולה מעל עשר שנים ומצבו הידרדר באיטיות ובהתמדה כמו שמחלת הסכרת יודעת לעשות בגוף של אדם. מהתיכון בעצם התנהלתי בעולם בתודעה שאבא שלי חולה. זה אומר שצריך להיות תמיד קשובים לטלפון כי משהו יכול לקרות וצריך לבוא מהר. זה אומר שיש לך ידיעה באחורי הראש שכל רגע שבו אתה לא נמצא בבית החולים זה רגע של חופש, רגע של ברכה ושזה רק זמן שאול עד ששיחת הטלפון תגיע ותקרא שוב לבית-החולים לעוד צנתור או ניתוח או מה שזה היה.

זה אומר שנסעתי לחו"ל בתחושת אשמה שאני נוטש את המשפחה, כי צריך לטפל באבא שלי אבל אף אחד לא אמר כלום ובכל זאת בחרתי קודם בעצמי. זה אומר שכשסיימתי את הלימודים ידעתי שאני חייב לחזור לארץ אחרת אני מפספס את הזמן האחרון להיות עם אבא שלי.

כשאני חוזר לנעורים שלי אני נזכר בנו בחיוך. למדתי לנגן על הפסנתר והתאמנתי בבית במשך שעות. אבא שלי יצא לפנסיה בגיל 45 והיה מבלה שעות רבות בבית על הספה בסלון, רואה טלביזיה ומשחק בטטריס. איך הוא אהב את הטטריס…. כל מה שעניין אותו זה לקחת את הקוביות המוזרות האלה ולשים אותן אחת על השניה כדי שעוד שורה בקיר לבנים אינסופי תיפול עד שתגיע הבאה. כמו דון קישוט הוא המשיך לשחק ולשחק, אולי הוא קיווה שיום אחד הקיר הזה יפול, לא יודע…

הפסנתר שלנו היה בסלון ואני הייתי צריך להתאמן. וכשאני אומר להתאמן הכוונה היא לנגן את אותו שיר שוב ושוב. אז לא השכלתי תמיד לעבוד על התיבות הבעיתיות ולעתים הייתי מנגן את אותו השיר שוב מההתחלה ועד הסוף. לפעמים הייתי מנגן ממש חזק ואם אהבתי שיר הייתי מנגן אותו יותר מעשרים פעם בשעה.  תמיד כשהייתי מתאמן הייתי מבקש מאבא של להחליש את העוצמה של הטלביזיה שזאת דרך יפה להגיד לו "תנמיך". היה משהו במילה הזאת, אני חושב על זה היום שביקש ממנו להנמיך את הנוכחות שלו כדי להגדיל את שלי. דרך הנגינה ודרך ההקשבה שלו.

אבא שלי אף פעם לא התלונן. לא התלונן על הזמן האחרון שניגנתי, על החוזק, על החזרות המתמידות. הוא היה סופג את זה אפילו שלא תמיד זה היה לו נעים. לפעמים אני חושב גם שהוא נהנה ושזאת היתה דרך שלנו להיות ביחד. כי לא תמיד הבנו אחד את השני. לא היו לנו כלים להתקרב והפערים היו עצומים.

הוא היה איש צבא. דור שני לניצולי שואה. שרד את מלחמת יום-כיפור, מלחמת ההתשה, את מלחמת שלום הגליל. נגד בצבא קבע. עובד בחיל-חימוש, במחסנים. איש של עבודה קשה. אמרו עליו שהיה משוגע. לפעמים שמעתי סיפורי גבורה עליו אבל מבעד לעיניים שלי זה זעזע אותי. מעדיף לא לשתף כרגע.

ואני, נער שמגלה את נטייתו המינית. שנאחז במוסיקה כמו בקרנות המזבח כי גדול עליי להבין את כל האנרגיות שבבית. אנרגיות של צבא, של מחלה, של ציפיות להצליח. הייתי נער שחוזר מתל-אביב באחת בלילה ועושה את המרחק מדלת הכניסה דרך המסדרון אל החדר שלי בצעדי ריקוד. כן, היו פערים.

אבל בסלון, בשעות אחר הצהריים ההן, הייתי נהנה מנוכחותו השותקת. וזאת היה דרך מופלאה להיות קרוב לאבא שלי. איכשהו דרך הנגינה שלי והשתיקה שלו הצלחנו לגשר על כל הפערים ולפעמים אני מתגעגע לשמוע את הנשימות הכבדות שלו בזמן שאני מנגן.

אני נושא בתוכי כאבים מתקופת השירות שלי בצה"ל. לא דיברתי עם אבא שלי אף פעם על התקופה שהייתי בלבנון והרי אני יודע שגם הוא היה. אבל אני רוצה לשתף שהסיבה שהתגייסתי בכלל לצבא היא כדי להבין את אבא שלי טוב יותר. כמו ביקשתי לשאת את הכאבים האלה ואני יודע שאבא שלי היה מסתכל עליי כשהייתי חוזר והיה לנו הסכם כזה שהוא לא ישאל ואני לא אספר אבל שנינו יודעים על מה מדובר.

ורק ככה שבועיים לפני שהוא נפטר פתאום אבא שלי נפתח וסיפר מה עבר עליו. ישבנו שם אסף ואני בבלינסון והוא לא הפסיק לדבר. היה לי מאוד קשה להקשיב לו. לא ידעתי איך מקשיבים אז טוב וזה היה גדול עליי. מזל שאסף, האקס שלי ישב שם איתי. הוא אלוף בהקשבה. לפעמים זה בסדר שעוזרים לך ומקשיבים בשבילך. אני רוצה להגיד לכם שהסיפורים שלו הם הסיפורים שלנו ואנחנו יושבים על אדמה חרוכה, אדמה מלאת שנאה, אדמה שבה אנחנו מובלים למלחמה בלי לדעת על מה ולמה וזה מה שהרג את אבא שלי וזה האוויר שאני נושם ומתוכו אני גדל ואני יודע שגם אתם.

בסיפורים של אבא שלי טנקים מתהפכים והחברים הכי טובים נשרפים לו מול העיניים. בסיפורים של אבא שלי סבתא מכה וקושרת לכסא על עבירות קטנות. הוא מספר ואני מביט ברגל הכרותה שלו כי מכל השהות שלו בבית החולים חיידקים התחילו לזהם לו את הרגל. בהתחלה כרתו רק את הכף. אחר-כך עד לברך.
אחר-כך הזיהום השתלט על כל הגוף והוא איבד את ההכרה.

הגעתי אז בבוקר ביום ההוא לבקר אותו. הייתי כל הזמן במשא ומתן עם עצמי לגבי מידת ההגעה שלי. זה אף פעם לא הרגיש מספיק. בטח לא ביחס לאמא שלי שחיה בבית החולים. שנלחמה עליו שיקבל את הטיפול הכי טוב. שידעה שאם לא מעבירים אותו לטיפול נמרץ כשהוא במצב הזה זה כי הם רוצים לחסוך במיטות ולתת למי שיכול להציע יותר כסף וכי אין באמת דרך להחזיר אותו מהמקום שהוא נמצא בו עכשיו.

וביום הזכרון לחללי צה"ל, האחרון לפני שהלך, ישבתי איתו שם בבלינסון בזמן שהוא היה מחובר לצינורות הדיאליזה בחדר משותף עם עוד חולים כמותו. הגעתי בבוקר ופתאום היתה צפירה. הוא המשיך לישון. היה ברור שהוא לא יכול לקום. ואני רק אחזתי בידית הקרה של המיטה שלו והתחלתי לבכות בשקט.

והבנתי פתאום כמה האישי הוא הפוליטי. ואיך אבא שלי איבד רצון לחיות מזה שהוא גדל בבית שחי שואה מבלי לדבר אותה ואחר-כך שרד מלחמות מבלי לדבר אותן. ועכשיו הוא שם עם הצינורות של הדיאליזה כי הכליות חדלו לתפקד והלב כבר לא עושה את העבודה ממזמן והרגל כרותה.
וזה אבא שלי ואני נושם את זה ובסוף זה אני. אני השואה שלא דוברה, המלחמות ששרד, אני זה שלא יודע לדבר על הכאבים שלו, להתנגד לאיך שאנחנו מובלים פה בארץ לעוד מלחמה, לעוד שנאה, לעוד שתיקה ואני רוצה להגיד לכם שאני אומר תודה על היום ההוא בבלינסון שנתן לי את מתנת האחריות על חיי.
ואני כותב פה מאוהל יפהפה אצל חברים בגדרה אחרי שאתמול שיתפתי קצת מהסיפורים האלה וסיפרתי שעד היום לפעמים כשאני נוסע על כביש ארבע ואני לא שם לב האוטו לוקח אותו לבלינסון.

ובכל זאת אני רוצה לשתף כמה דברים יפים שלמדתי מאבא שלי. לשחק שש-בש שעות כאילו אין דבר חשוב יותר לעשות בעולם מאשר האחווה המשותפת של המשחק ואחר-כך עוד משחק ועוד משחק. הוא היה מסביר לי איך אפשר לנצל טוב יותר את מהלכי המשחק.

שמחה גדולה בבית בכל פעם שהגעתי עם צ'ומפי הכלבה שלי. הוא אהב חיות, אהב להשתולל איתן ואהב שהן ישבו על ידו ושמו את הראש שלהן על הברכיים שלו מבלי לשפוט אותו כמה אכל, אם הגזים ואם גנב.

ואני במיוחד זוכר בערב פסח האחרון, לפני שהוא חזר שוב לבית החולים בפעם האחרונה שיצאנו מהאוטו והוא חיבק אותו וטפח לי על השכם ואמר לי שהוא גאה בי. ונזכרתי שאבא שלי בא פעמיים להולנד להיות איתי. פעם אחת היה בריא יותר והלכנו ברגל וישבנו לאכול מרק כי הוא התעייף. אני זוכר שהיה לי קשה קצת להיות קרוב אליו בגלל הריח החריף של הסיגריות וגם כי הסכרת מעוררת זיעה מוגברת.

ופעם שניה כשהיה אצלי ואצל מייקל, מי שהיה בן הזוג שלי אז, הוא שאל אותי אם אפשר להגיד לי משהו.
אמרתי לו שכן והוא אמר שהוא לא אוהב להתערב אבל שהוא מסתכל על המתיחות ביני ובין מייקל והוא חושב שאולי זה לא זה. לא זוכר איך הגבתי אבל אני מודה לו שאמר לי את האמת. אבא אמיץ. לא רק על זה שאמר אלא על ששאל לפני כן אם מתאים לי לשמוע. הוא היה רגיש ברגע הזה ורק עכשיו נופלים לי האסימונים.

ואני רוצה בכל זאת לשתף שהיתה לי עוד חוויה חזקה עם אבא שלי ולא כל כך משתפים על זה בדרך כלל אבל אני חושב שזה טוב לשתף. בשבוע האחרון לפני הוא כבר לא הצליח לקום מהמיטה לשירותים בעצמו.
האחות היתה עסוקה עם חולים אחרים ואני הרמתי אותו לכסא הגלגלים ואז הנחתי אותו על כסא האסלה.
פתאום שמעתי שהוא מתקשר לאסף מהשירותים. הוא שמע שאני קורא לאסף בוב וכשאסף ענה לטלפון הוא אמר: "בובי, מה שלומך?" היה לו טון כזה של ילד שלפעמים ממש הייתי מתרגז ממנו אבל זה היה מאוד מקרב לשמוע אותו עושה את זה.

אני לא זוכר לגמרי מה הוא אמר בשיחה הזאת אבל זה היה מוזר שאבא שלי התקשר לאסף כי מי שמכיר אותו יודע שהוא שנא לדבר בטלפון. הוא לא היה מתקשר לחברים שלו ולא לאמא שלו. שנא טלפון.
אחר כך, אולי בפעם אחרת ואולי באותה הפעם הוא הסתבך שם עם רגל אחת לצאת מהשירותים ושמעתי אותו קורא לעזרה.

אם הוא קרא לעזרה סימן שהמצב גרוע כי אבא שלי היה מבקש עזרה רק כשהוא ממש חייב. לפתוח את הדלת של השירותים היה שבירה של החומה האחרונה בטטריס, את זה אני יכול להגיד לכם. ראיתי אותו שם… הוא אבא אני ילד, אבל הוא ילד ואני האבא. הבנתי מה אני צריך לעשות וניגבתי. הוא התחיל לבכות וחיבק אותי והבנתי שזהו. זה עוד מעט נגמר, מפה אין לאן ללכת. אמרתי לו שזה בסדר, שזה ממש בסדר בשבילי לעשות את זה בשבילו אבל איזה הורה רוצה שככה יתחלפו היוצרות ובכל זאת, הרי זה  מתחלף.

וזכיתי לטפל, וזכיתי להקשיב, וזכיתי בטפיחת שכם והיוo לפעמים כשאני בטבע עם חברים אני זוכה לאיזו טפיחת שכם אבהית שמעלה לי דמעות בעיניים ויודע מה נשמנו בבית ובאיזו מציאות אנחנו גדלים ומתוכה אני מרפא את עצמי ואחרים. אני מדבר על הדברים. אני מתעורר. אני מקשיב יותר לנעשה ואני לומד לאהוב בשקט, לבדוק מה אני מכניס לפה שלי ואילו מלים אני מוציא. זאת עבודה קשה אבל יש לעשות אותה.

ולסיום אגיד שמזל טוב לאבא שלי שהוא נפטר מהעולם הזה, מהסבל הגדול שהיה בו ותודה לו על המתנות הגדולות שהוא ידע לתת לי. הרי חצי שעה לפני שנפטר נכנסתי אליו לחדר בבלינסון ואמרתי לו שזה בסדר. שאני מבין שהוא צריך ללכת ואני משחרר אותו, שילך אל האור ויהיה לו טוב יותר בפעם הבאה. וככל שעובר הזמן אני מבין יותר ויותר ומתקרב יותר ויותר ואם אני שוכח, ציורים שלו, ציורים של פרחים, עצים ולבבות בהתאמות צבעים מופתיות תלויים לי על החדר ומקרינים מנוכחותו השקטה ולפעמים כשאני מנגן אני מביט בציורים ומקשיב לקול נשימתו הכבדה.

וביום ההוא, כשהודיעו שהוא נפטר, נסענו עם האוטו מהבית בתל אביב לבלינסון חזרה וברדיו התנגן השיר של סטיבי וונדר שלא שמים בדרך כלל והופתעתי כי השיר הזה הביע בצורה מופתית את הכאבים שלי ונתן לי רשות להיפרד. והתמונה אולי נראית לא קשורה אבל בשבילי יש בה אבהות ואמהות שחיים בתוכי היום בשלום.

5 תגובות על אבהות – 6 באוקטובר 2015

  1. פינגבאק: האתר הרשמי של דוד | דוד – R&B כנעני – האתר

  2. בר הגיב:

    יפהפה דודי

    אהבתי

  3. גיא אלגזי הגיב:

    הייתה לך תמיד ויש לך עדיין את אחת הדרכים היפות לתאר את מי שאתה, את מה שסביבך, למעשה את כולנו ואת ההוויה שלנו, עם כל הטוב והרע שקיימים בכל דבר שעובר לידנו ולפעמים גם עלינו, הרבה פעמים – גם בלי שנשים לב… זו אחת המתנות היפות שאדם יכול לקבל. ובנימה קצת יותר אישית, גרמת לי פעם נוספת להעריך ולאהוב את אבא שלך, את האדם המקסים שזכיתי להכיר, שידע לתת חיבוקים כאלה בהם הרגשת איך הידיים האלה מחבקות לא רק אותך, אלא אוחזות לרגע אחד מיוחד בלב ובנשמה שלך. אוהב אותך, אוהב אותו, ריגשת אותי הציניקן והחשדן ולרגע אחד נוסף, שוב כמו אבא, נגעת לי בלב ובנשמה…

    אהבתי

    • pianoplayit הגיב:

      גיא, תודה רבה שכתבת לי פה את התגובה הזאת, מאוד התרגשתי לקרוא אותה.
      אני שמח שיש לי שותפים שראו את היופי והקושי באבא שלי ומחבקים איתי את שניהם.

      אהבתי

להגיב על pianoplayit לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s